הבלוג של אורי הייטנר

מאמר זה הוא עיבוד של מאמר שפירסמתי במידף – עלון קיבוץ אורטל, עם סיום חברותי בו' תרבות, לפני כשנתיים. הוא מוקדש באהבה לכל רכזי התרבות ופעילי התרבות ביישובי הגולן, שבימים אלה של חגי תשרי ידיהם מלאות עבודה, במלאכת הקודש של התרבות הקהילתית.

****

יבואו? לא יבואו? כמה יבואו? מי יבוא?

כל מי שארגן פעם אירוע, ערב תרבותי, מכיר את התחושה הזאת, את רגעי המתח שלפני פתיחת האירוע.

הכל מוכן. התוכן, התפאורה, האווירה, ההגברה, האוכל. הכל ערוך ומוכן לתחילתו של הערב. רק דבר אחד אינו ידוע. אינו ידוע עד הרגע האחרון. האם הקהל יבוא?

לעתים הכנת האירוע דרשה מאמץ רב, זמן רב, הרבה מחשבה, אירגון, עשיה. ועתה, ברגעי המתח האלה, יקבע האם זה היה כדאי או היה לשווא. ולפעמים האירוע לא כלל הכנות רבות ומאמץ כלשהו. סתם, מרצה מן החוץ. האם המרצה ימצא מולו קהל מתעניין, מקשיב, שואל. או שמא תהיה פדיחה?

כל מי שארגן פעם אירוע, ערב תרבותי, יודע על מה אני מדבר. הוא מכיר את רגעי המתח והחרדה הללו. הוא מכיר את התחושה הזאת.

****

אני מכיר היטב את התחושה הזאת. במשך 23 שנים ברציפות שרתתי כחבר בוועדת תרבות של אורטל, כולל שלוש קדנציות כרכז תרבות, וגם היום כאשר איני נושא תפקיד רשמי, אני ממשיך ליזום ולארגן אירועים תרבותיים בקיבוץ. אני מכיר זאת גם מחוץ לאורטל, כמנהל המתנ"ס מזה 8.5 שנים, ולפני אורטל – בגרעין, בתנועה. ארגנתי לאורך השנים אינספור אירועים. ותמיד, תמיד, המתח הזה, החרדה הזאת, התחושה הזאת.

עוד חמש דקות מתחיל האירוע. אך מי מגיע 5 דקות לפני. הדייקנים ביותר (והם אינם רבים), מגיעים בול בזמן. אך 5 דקות לפני... זה ממש קרוב. והמועדון או חדר האוכל ... עדיין ריק. מה? רק אני כאן, לבדי?

ועוד דקה. ועוד דקה. ... עכשיו. ואני עדיין לבד. אני מתהלך עצבני אנה ואנה. כבר הכל מוכן. אין עוד מה לעשות. אין עוד מה לשפר. רק להמתין לגזר הדין של הקהל – האם הוא ייצא מהבית, מהכורסה, מהטלוויזיה?

אני מציץ מהחלון, כאילו, אם אצא ואסתכל, האנשים יבואו. מי יודע... אולי יש פקקי תנועה? או, הנה חבר אחד! ברוך הבא! עשית לי את הספתח! (לרוב זה לא חבר, אלא נקלט, שעוד לא הסתגל לשעון המקומי). ועוד אחד. אבל אולי בעצם ההמונים באים מן הכביש... אני עובר לצד השני. מנקה את האדים מן השמשה. מצמיד את עיניי לזכוכית.

כל מי שארגן אירוע תרבותי מכיר את הרגעים הללו.

איני מכיר פחד קהל מהו. אם אני צריך להופיע – בשירה, במשחק, בהרצאה, בלימוד, בנאום, בהנחיה, לפני כל קהל, לפני כל סדר גודל של קהל, כלל איני מתרגש. גם אין לי חששות מפני תקלות באירוע שאני מארגן. בדרך כלל אני שקט. אני יודע שהכל מאורגן היטב והכל ידפוק היטב. אני מאמין שלא תהיה כל תקלה, ואם תהיה, נדע להתמודד עמה היטב. רק דבר אחד איני יודע. עד הרגע האחרון איני יודע. האם האנשים שלמענם אורגן האירוע יבואו. אולי זה סוג אחר של פחד קהל...

והרגעים האלה הם רגעים של תפילה – שיבואו... כמו נער מתבגר הממתין בחרדה לאהובתו... חסר לי רק פרח, שאוכל לתלוש את עלי הכותרת שלו – יבואו. לא יבואו. יבואו. לא יבואו.

האמת היא, שברוב המקרים הציבור אינו מאכזב. אולם יש גם מקרים מביכים, שהציבור נשאר בבית. דבר אחד קיים תמיד – הפחד שמא הציבור לא יגיע.

מה יש היום בטלוויזיה? טוב, עוד מעט תסתיים "ארץ נהדרת" ואז האנשים יתחילו לצאת מן הבית. נכון, אסור להתפלל שלא ירד גשם. הרי אלה גשמי ברכה. אך.. שהגשמים יתעכבו חצי שעה. שימתינו קצת, מה יש?. שלא יהיה תירוץ נוסף להישאר בבית. רגע, פלוני אמר לי בחדר האוכל שהוא בא. מה קרה?

לרוב, הציבור מגיע. אך כשהוא לא מגיע...

פעם, לפני שנים רבות, הזמנתי להרצאה באורטל את הסופר סמי מיכאל. סופר נפלא. אין לי ספק שיבואו רבים. אם עיתונאי בינוני שהזמנתי חודש קודם לכן, מילא את חדר האוכל מפה לפה, לא רק בחברי אורטל אלא גם בחברים מיישובי הסביבה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא יהיו מספיק מקומות לאנשים שירצו לשתות את דבריו של סמי מיכאל בצמא.

"נהדר", אומר סמי מיכאל. "האמת היא שהרבה יותר נעים לקיים שיחה אינטימית עם כל כך מעט אנשים". ואני, לא יודע איפה לקבור את עצמי. יחד עם המרצה נמצאים ... 9 אנשים. אין אפילו עשירי למניין.

ופעם אחרת, בוג'ה ממכון "שיטים" מוזמן ל"תוכן בחג" לקראת פסח, להרצות על "הגדת מוס". ההרצאה -מרתקת. ששת האנשים שנכחו בה לא ישכחו אותה. אבל... איזו פדיחה. ובוג'ה פותח  בסיפור על נסיעתו עם אשתו להרצאה במנרה, כשרק מרכז התרבות המשועמם חיכה לו שם. ואיך מורו ורבו אריה בן גוריון, הגיע להרצות בנווה אור ואיש לא הגיע להרצאה, במקלט הקיבוץ. הוא הפעיל את הסירנה, כל הקיבוץ ירד למקלט, ואז הוא נעל את הדלת, הכניס את המפתח לכיסו והכריז: "אתם הזמנתם אותי. עכשיו תקשיבו לי עד הסוף". והקהל נשאר שבוי  במשך שעתיים, עד תום ההרצאה...

ופעם אחת, רק ארבעה (!) חברים הגיעו לתערוכה מרתקת של מפות עתיקות.

נכון, אלה מקרים חריגים ביותר. אך גם לאחר שנים רבות קשה למחות מן הזיכרון את הבושה, את העלבון הצורב. ולפני כל ערב... שוב, הפרפרים בבטן. ושוב, הזיכרונות הללו צפים. ואף שלרוב החשש מתברר כחשש שווא, הוא חוזר לקראת האירוע הבא. נכון, אני אופטימיסט חשוך מרפא, אך גם האופטימיות אינה יכולה להכריע את הפרפרים.

****

אני מאחל לכל התרבותניקים, בכל היישובים, ש"תפילת התרבותניק" שלהם תמיד תענה.

אבל זה תלוי בנו, בחברים בקהילה.

מה זאת אומרת "תלוי בנו"? מרכז התרבות מתחרה על הפנאי שלנו. אם לא באנו, הוא צריך לשאול עצמו איך להשתפר. מה, עלינו לצאת מהבית בגלל המחוייבות?! בגלל ש"לא נעים"?!

לא. איני מצפה מאף אחד לבוא למה שלא מעניין אותו. גם איני חושב שיש למישהו זכות לדרוש מאחר לצאת מהבית. אולי סתם בא לו להתפנק, סתם לא מתחשק לו. זה לגיטימי לחלוטין.

מה שאני כן מרשה לעצמי לצפות מהתושבים, הוא שבמכלול שיקוליהם, כאשר הם מתלבטים אם לעלות לאירוע שיעניין אותם, יהיו גם שיקולי המחוייבות. לא חובה. מחוייבות. מחוייבות לקהילה ולחיי התרבות שלה. ו... כן, גם מחוייבות חברית לאלה שטרחו ואירגנו.

****

וכדי למנוע אי הבנות – התיאור שתיארתי כאן אינו לב החוויה שלי כתרבותניק. נהניתי מכל רגע של עשיה, נהניתי לתת, נהניתי לקבל מן הנתינה, נהניתי מהנאת הציבור וגם מן הפירגון.

* "שישי בגולן"