הבלוג של אורי הייטנר

מפעל ההתיישבות בגולן החל את צעדיו במחנה סורי נטוש בעלייקה. לשם עלתה, חודש לאחר שחרור הגולן, ב-14.7.67, קבוצת צעירים, רובם חברי קיבוצים בגליל העליון, והחלו לאסוף את הבקר הסורי המשוטט. צעירים אלה הם ראשוני מרום גולן, בכור יישובי הגולן, וראשוני ההתיישבות בגולן.

מחנה עלייקה הוא הבסיס של עוצבת "ברק" (חטיבה 188) ליד נפח. בסמוך לו נמצאת האנדרטה לזכר חללי "ברק". לאנדרטה ולאתר ההנצחה אין גישה. המקום סגור, ועל השער תלויה הודעה למשפחות השכולות, ועליה מספר הטלפון של מפקד המחנה, אליו הן יכולות להתקשר כדי להיכנס לאתר.

לעובדה שבמקום זה החל מפעל ההתיישבות הציונית בגולן, אין כל אזכור. אין אפילו שלט קטן, כמו השלטים הקבועים על בתים רבים בירושלים, בת"א ואף בראש פינה ועליהם מצויין סיפורו ההיסטורי של הבית.

היישוב השני שקם בגולן הוא מבוא חמה, בכור יישובי דרום הגולן. מייסדיו, בני קיבוצים – מרביתם מעמק הירדן, עלו ב-22.1.68 לתחנת הרכבת הישנה של אל-חמה – תחנת רכבת חשובה מאוד של רכבת העמק, בשל מיקומה על גבול א"י המנדטורית והמנדט הצרפתי על סוריה. לאחר הקמת המדינה, משולש הגבולות ישראל – ירדן – סוריה היה באזור זה.

תחנת הרכבת עדיין עומדת על תלה, אך היא שוממה ומוזנחת. אם האתר החשוב הזה לא ישומר ויטופח, לא רחוק היום שלא יהיה לו זכר. אין על האתר הזה כל ציון לא למשמעותו כתחנת הרכבת, ולא לעובדת היותו הנקודה הזמנית של מבוא חמה, במשך 9 חודשים.

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", כתב יגאל אלון. הדברים נכונים גם לקהילה, ליישוב, לאזור. לצערי, אנו כאזור מזניחים את מורשת ההתיישבות בגולן. איננו מחנכים על ברכיה את ילדינו ואיננו דואגים להנחילה לציבור הישראלי. זהו מחדל לכל אזור, ובוודאי לאזור כשלנו, הנמצא תדיר תחת איום פוליטי, והנחלת המורשת הציונית שלו היא משימה ראשונה במעלה כדי לקשור את החברה הישראלית לגולן (לא בכדי יש מי שמקדיש את חייו לסילוף ההיסטוריה, כדי לקדם סדר יום של נסיגה מהגולן).

לאחרונה ערכתי עבודה על היישובים הראשונים בגולן, בהזמנת יד יצחק בן צבי, בעבור ספר על הגולן שייצא לאור בחודשים הקרובים. בעבודתי, נחשפתי באופן ברור לעובדה שהייתה ידועה לי מכבר – המחדל שלנו בהנחלת מורשת ההתיישבות בגולן.

הדבר נכון הן ביישובים עצמם והן ברמה האזורית. אין כמעט תיעוד היסטורי ביישובים. ארכיון הגולן טוב ומקצועי, אך הוא נמצא בדירה עלובה בקצרין, במקום במשכן מכובד ומכבד, שהציבור יוכל לבוא אליו, להשתמש בחומריו, ללמוד ולכתוב. מפעל תיעוד המורשת היחיד, שראוי לשבח, הוא תחנות ההסברה האלקטרוניות אותן הקים אבי זעירא, שבחלקן הסבר על מורשת ההתיישבות. אך מפעל זה הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. המצב הזה חייב להשתנות. אנו חייבים לטפח את המורשת.

יחד עם המועצה לשימור אתרים, על המועצה לטפח ולשלט את המבנים והאתרים המשמעותיים להיסטוריה ההתיישבותית של הגולן. אתרים כאלה יש כמעט בכל יישוב.

יש להקים מוזיאון מקצועי ומודרני על תולדות ההתיישבות בגולן. האתר הראוי ביותר למוזיאון זה הוא תחנת הרכבת הישנה ליד חמת גדר.

יש לפתח תכניות חינוכיות בנושא – לבתי הספר, לתנועות הנוער וליישובים בגולן. על כל יישוב להפעיל תכניות כאלו לחברת הילדים והנוער בתוכו.

מה הסיבה למחדל הזה?

מן הסתם, הסיבה לכך היא שכל מעיינינו היו בעשיה ההתיישבותית עצמה, ובחלק מן השנים גם במאבק פוליטי על קיומה, ולא נותר בנו קשב למטרה זו. אולם אין כל סתירה בין עשיה התיישבותית לטיפוח מורשתה.

בשירו "מסביב למדורה", כתב נתן אלתרמן על הפלמ"חניקים הצעירים "מה נשיר עליהם? מה נשיר? / הם עושים זאת יפה מאיתנו. / בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו... / זהו טיב הפלמ"ח. הוא איננו משאיר / כל מלאכה ל'שלא משלנו'".

כך, "בשידור חי", במקביל לעשייתם הביטחונית וההתיישבותית, דאגו הפלמ"חניקים לטיפוח מורשת הפלמ"ח. גם חלוצי העליה השניה והשלישית טיפחו את מורשתם בזמן אמיתי. מנהיגיהם כתבו והרצו על האתוס ההיסטורי של מעשיהם, שנים ספורות לאחר מעשה. עלינו ללמוד מהם.

"ה'אני' של כל איש הוא הסכום היוצא מחיבור זכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. ובאמת כשאדם אומר 'אני', הרי אינו מכוון לבו לשערות ראשו וצפורניו, שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ורגליו ויתר חלקי אותו 'בשר ודם', הפושט צורה ולובש צורה, כי אם לרוח או הכוח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזיכרונות של העבר, עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושה מכולם יחד בריה אחת שלמה אורגנית... גם האני הלאומי של עם ועם ... אינו אלא תערובת – עבר, עתיד: זיכרונות ורשמים מצד אחד ותקוות וחפצים מצד אחר, האחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לכל אישי העם" (אחד העם, "עבר ועתיד").

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"