הבלוג של אורי הייטנר

כאשר היועץ המשפטי מני מזוז החליט שלא להגיש כתב אישום נגד אריק שרון ובנו גלעד בפרשת "האי היווני", הסתערה עליו הברנג'ה התקשורתית והמשפטית בחמת זעם, והציגה אותו ללעג ולקלס כיועץ חלש, פחדן, חסר חוט שדרה, מעלים עין מהשחיתות ועוד. מזוז לא התרגש. הוא הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שאין הוא ירא לא את השררה ולא את הביקורת. מבחן אחד ויחיד מחייב אותו בהחלטה האם להגיש כתב אישום – מבחן הראיות. אם וכאשר תהיינה ראיות - מעמדו ועוצמתו של איש לא יעמדו בדרכו, והוא יגיש כתב אישום. באין ראיות פליליות – לא יגיש כתבי אישום כדי לרצות את התקשורת ואת דעת הקהל.

החלטתו של מזוז בנושא "האי היווני" הפתיעה אותי. כצרכן תקשורת נחשפתי לחשדות והתקשיתי לראות כיצד ניתן להיחלץ מהן ללא כתב אישום. אולם האזנתי בקשב רב למסיבת העיתונאים עם מזוז, בה הציג בהרחבה את מסקנות החקירה וניתח אותן לעומק. האזנתי והשתכנעתי בצדקת החלטתו של מזוז.

מי שסנטו במזוז ולעגו לו, אלה שהציגו אותו כמגן השחיתות, אכלו מאז כובעים רבים. מזוז הוכיח שכאשר הראיות היו אמיתיות ומוצקות, הוא לא היסס להגיש כתב אישום גם נגד הבכירים שבבכירים. הוא העמיד לדין את נשיא המדינה, את ראש הממשלה, את שר המשפטים, את השר לביטחון פנים, את שר האוצר, את שר הרווחה, את בנו של ראש הממשלה.

עד כה, כל כתבי האישום שהגיש הניבו הרשעות, בניגוד לסדרה ארוכה של זיכויים קודמים, שיצרה תחושה של רדיפת פוליטיקאים. כאשר היועץ המשפטי נוהג בזהירות ומכפיף עצמו לראיות ולראיות בלבד, זאת התוצאה. ימים יגידו, אך אני מעריך שגם בפרשיות קצב, אולמרט והנגבי כך יהיה. איני יודע האם יגיש מזוז כתב אישום נגד ליברמן, אך אין לי ספק שלא ידחה את החלטתו לקדנציה של מחליפו, ושאם יחליט על הגשת כתב אישום, יהיה זה על בסיס ראיות מוצקות.

החלטותיו של מזוז בפרשיות אולמרט ממחישות את דרכו. "פרשיית השחיתות החמורה ביותר בתולדות המדינה", הגדיר ירון זליכה את פרשת בל"ל, וחלק ניכר מכלי התקשורת החרו החזיקו אחריו. מזוז בחן את התיק, החשדות לא עמדו במבחן הראיות ולכן לא העמיד את אולמרט לדין בפרשה זו. הוא הדין בפרשת הבית ברח' כרמיה. לעומת זאת, לא היסס להעמיד את אולמרט לדין בפרשיות "ראשונטורס", טלנסקי ומרכז ההשקעות, כאשר הראיות הצדיקו זאת (בפרשת "ראשונטורס" חוששני שהוא נקט בזהירות יתר, כאשר נמנע מהעמדה לדין על עבירת שוחד).

בשבוע שבו החל משפטו של אולמרט, החליט מזוז שלא להגיש כתב אישום נגד השר ישראל כץ. אילו קיבל החלטה זו לפני חמש שנים, הארץ הייתה סוערת והוא היה מואשם בפחדנות וחפפנות. היושר, ההגינות ואומץ הלב שהפגין מזוז לאורך שנות תפקידו, הקנו לו אמינות ציבורית חסרת תקדים, שבזכותה החלטתו זו התקבלה באמון רב. אם מזוז נמנע מלהעמיד לדין, כנראה שאין ראיות פליליות.

האמון הציבורי במוסד היועץ ובתביעה הכללית – זה הישגו הגדול ביותר של מזוז.

השגיאה הגדולה של מזוז, הייתה עסקת הטיעון עם קצב. אני סבור שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כאשר מדובר בנבחרי ציבור, האינטרס הציבורי הוא להגיע לחקר האמת, ללא פשרות. ככל שנבחר הציבור הוא בעל תפקיד בכיר יותר, יש לפעול על פי עיקרון זה. יש לקוות שהפרקליטות לא תתפתה לעסקת טיעון עם אולמרט.

קצב, אולמרט, רמון, הירשזון, הנגבי ועומרי שרון מביישים כל אזרח הגון בישראל. אולם העובדה שהחברה הישראלית נלחמת בשחיתות ואוכפת את החוק גם על הבכירים ביותר, היא סימן מעודד להתנערות והתנקות.

על רקע הפרשיות הפליליות הנ"ל, ראוי לזכור ולהזכיר שלצד המשפט הפלילי, יש מקום חשוב לא פחות למשפט הציבורי, המוסרי. לא כל מה שאינו פלילי כשר ולא כל מי שלא הוגש נגדו כתב אישום או שיצא זכאי בדין – ראוי לשמש בתפקיד ציבורי. המשפט הפלילי מציב סף מינימום של כיבוד החוק. אולם יש מקום גם לקבוע רף מוסרי של ציפיות מאיש ציבור הראוי לתפקידו. העובדה שאדם אינו עבריין פלילי, אין בה די כדי שיהיה ראוי להנהיג. כדי להנהיג עליו להיות אדם אמין, הגון וישר, ולא רק חף מפשע. אם עומרי שרון נכנס לכלא על עבירות פליליות בניהול מערכת הבחירות של אביו, אין ספק שהאחריות המוסרית ולכן גם הציבורית לכך היא על אריק שרון עצמו, גם אם הוא אישית לא עבר עבירה פלילית.

לכן, לצד ניקוי האורוות מן הסחי הפלילי, יש לעצב את הנורמות הציבוריות והמוסריות הראויות למערכת הפוליטית בישראל.

* BSH, "חדשות בן עזר"