הבלוג של אורי הייטנר

אנטי ציונות הינה תופעה המעוררת את סלידתי. תופעה ממנה אני סולד אף יותר, היא יהודים אנטי ציונים. יהודים אנטי ציונים אחרי השואה, ובפרט כאלה שחוו אותה, הנם אנשים שהוכו בעיוורון; עיוורון בקריאת המציאות ואף עיוורון מוסרי. השואה אינה הצדקת הציונות ואינה הקושאן של מדינת ישראל. צדקת הציונות היא "זכותנו הטבעית וההיסטורית" כפי שהוגדרה במגילת העצמאות – זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונות במולדתו, כמו כל עם ועם, וזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. הציונות קדמה לשואה וצדקתה תקפה ועומדת בפני עצמה גם ללא השואה. אולם השואה היא העדות החותכת למשמעות היות העם היהודי עם מפוזר בגולה, ללא עצמאות בארצו. ולכן, מי שחווה את השואה ונשאר אנטי ציוני, לא הבין את מהותה.

מארק אלדמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, שהלך השבוע לעולמו בגיל 90, שלל את הציונות משחר ילדותו ודבק בשלילתה עד יומו האחרון. כל ימיו לא החמיץ הזדמנות לתקוף את מדינת ישראל ולגנות אותה. גישתו האנטי ציונית הייתה אקטיבית, כמעט אובססיבית.

ואף על פי כן, מארק אדלמן הוא בעיניי גיבור לאומי יהודי, וראוי היה שמדינת ישראל, כמדינה יהודית, תעניק לו את הכבוד שהוא ראוי לו, חרף יחסו אליה.

"יש אדם קונה עולמו בשעה אחת", אמר רבי יהודה הנשיא. בד"כ הכוונה לאדם שחטא כל חייו וחזר בתשובה לקראת מותו. אך יש מי שמעשה שעשה בשעה אחת בחייו, מאפיל – לטוב או לרע, על כל מעשיו בכל ימיו. מארק אדלמן קנה את עולמו בשעה הקשה ביותר בתולדות העם היהודי ובתולדות האנושות. את מה שעשה, איש אינו יכול למחוק, גם לא הוא עצמו.

היום, 65 שנים אחרי השואה, איננו שופטים עוד את קורבנות השואה, איננו מחלקים ציונים, אנו מבינים שגילויי הגבורה בשואה אינם רק במרד, אלא בכל בחירה בחיים, בכל גילוי של חסד, בכל גילוי של זיק אנושי, בכל מעשה של דבקות ביהדות, בכל גילוי של צלם האדם. ואף על פי כן, אני סבור שהמרד הוא הגבורה העילאית שהתגלתה בשואה, הוא המופת לעם היהודי ולאנושות. אותה חבורה של צעירים, מנהיגי תנועות הנוער, הראשונים להבין את המציאות ולהתריס נגדה; אלה שבשעות הקשות ביותר קראו תגר על המציאות הנוראה ונשאו על כתפיהם את האחריות לאומה כולה, מתוך הבנת אחריותם כלפי ההיסטוריה היהודית והאנושית, הם בעיניי, הגיבורים שבגיבורים, הם הגיבורים הלאומיים שלנו.

מארק אדלמן היה אחד הבולטים שבהם. יחד עם יצחק (אנטק) צוקרמן מתנועת הנוער הציונית החלוצית "דרור החלוץ", הוא שימש כסגנו של מרדכי אנילביץ' (חבר "השומר הצעיר"), מפקד ארגון המחתרת "אי"ל" (ארגון יהודי לוחם) – אחד משני הארגונים שחוללו את מרד גטו ורשה (הארגון השני היה אצ"י – ארגון צבאי יהודי, של תנועת בית"ר). אדלמן היה אחד המנהיגים החשובים בתנועה ההרואית של קריאת התגר והמרד.

מארק אדלמן ייצג באי"ל את מפלגתו – הבונד. הבונד היא מפלגת הפועלים היהודים ברוסיה, פולין וליטא – מפלגה יהודית חילונית סוציאליסטית גדולה. הבונד התנגדה לציונות ולחמה בה, בראותה בה תנועה ריאקציונרית. הבונד לחמה גם בשפה העברית, וראתה בהחייאתה רומנטיקה ריאקציונרית מזוייפת. בשנותיה היפות, הייתה הבונד המפלגה היהודית הגדולה ביותר במזרח אירופה, והמפלגה הסוציאליסטית הגדולה ביותר.

הבונד הטיפה לשינוי אורחות החיים היהודיים, עזיבת המסורת והדת והשתלבות במהפכה הסוציאליסטית הרוסית. השחרור המעמדי ישחרר גם את העם היהודי, שיהנה מאוטונומיה תרבותית, כמיעוט יהודי מוכר אחרי המהפכה.

האידיאולוגיה של הבונד התנפצה בשואה, ולמפלגת הבונד לא הייתה תקומה אחריה. אך מארק אדלמן, שכמו כל מנהיגי המרד הביט במציאות השואה בעיניים פקוחות וידע להסיק את המסקנות הנכונות אודות מגמת הנאצים והדרך להיאבק בה, לא התפכח מעולם מעיוורון השקפת העולם הבונדיסטית. אדלמן נולד להורים בונדיסטים והתחנך מגיל 3 במוסדות חינוך של המפלגה. האידיאולוגיה הבונדיסטית עיצבה את עולמו, והוא דבק בה בפנאטיות. הוא המשיך לדבוק בה, חרף גילויי האנטישמיות בפולין אחרי השואה, ואף כאשר בני משפחתו נאלצו לברוח מפולין בשל רדיפת היהודים בידי השלטונות הפולניים ב-1968. הוא דבק בה גם כאשר השכיל לנתח את כשלון המשטר הקומוניסטי, הצטרף לארגון "סולידריות" ואף נעצר בשל פעילותו. כל אלה לא פקחו את עיניו, והוא דבק במשנתו האנטי ציונית.

מרק אדלמן התנכר למדינת ישראל וישראל השיבה לו במטבע הניכור. אני סבור שהייתה זו טעות. סגן מפקד מרד גטו ורשה, הוא גיבור לאומי יהודי, שלחם כיהודי בארגון יהודי נגד גדול האויבים של העם היהודי בשעה הקשה ביותר לעם היהודי (ב-1944 הוא לחם גם במרד הפולני בורשה) – בתור שכזה היה על המדינה היהודית להכיר בו כגיבור. אדלמן זכה לעיטור הכבוד הגבוה ביותר של פולין ולעיטור הלגיון הצרפתי. ישראל התעלמה ממנו, וספרו על המרד תורגם לעברית רק 50 שנה אחרי כתיבתו, לאחר שכבר תורגם לשפות רבות. אדלמן לא זכה לכל הכרה בישראל. את הטעות ההיסטורית הזאת, ראוי לתקן עכשיו, אחרי מותו. מן הראוי שמדינת ישראל תנציח את זכרו.

* "ישראל היום"