הבלוג של אורי הייטנר

עסקת שחרור מחבלים תמורת קלטת, היא מדרגה נוספת במדרון החלקלק של הכניעה הישראלית לסחטנות הטרוריסטית הפלשתינאית. הכניעה הזאת היא שילוב של כשל מנהיגותי עם רפיון של החברה הישראלית. אין ספק שהציבור בישראל תומך ויתמוך בהתלהבות בכל מחיר שתשלם ישראל תמורת שחרורו של גלעד שליט, כפי שהוא תומך בהתלהבות בעסקת הקלטת.

האם אפשר גם אחרת? האם יש דרך אחרת לביטוי אחריותה של ישראל ומחוייבותה לחייל שנפל בשבי?

ביום שבו התבצעה עסקת הקלטת, פירסם העיתון הלונדוני בערבית "א-שרק אל-אווסט" כתבה מפי נזיר מג'אלי, המצטט בכיר ביטחוני בישראל, הטוען שישראל יודעת וידעה כל העת היכן בדיוק נמצא גלעד שליט, אך לא ניסתה לשחררו מחשש שיפגע בפעולת החילוץ. מאחר ומג'אלי הינו עיתונאי אמין ורציני, אין לי ספק באמיתות דבריו (ואני מתקשה להאמין שהבכיר סתם התרברב באוזניו). מידע זה, מחייב אותנו לחשבון נפש לאומי. מה קרה לרוח הישראלית?

לאחר כישלון הניסיון לחלץ בכוח את נחשון וקסמן משבי חמאס, עמד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בפני התקשורת והציבור, ולקח אחריות מלאה על ההחלטה ועל תוצאותיה. הוא דיבר בכאב עמוק, אך לא הביע חרטה על החלטתו. הייתה זו החלטה נכונה. בהחלטתו, נהג רבין על פי העיקרון שהוא עצמו קבע בקדנציה הראשונה שלו, 18 שנים קודם לכן, במבצע אנטבה. במשבר אנטבה הוביל רבין שתי החלטות – האחת לנהל מו"מ עם המחבלים על עסקת שחרור מחבלים. השניה, לחלץ את החטופים במבצע צבאי. הדוקטרינה שעיצב רבין, היא שכאשר יש אופציה צבאית, יש לבצע אותה. כשאין, יש מקום גם לעסקת חילופין.

הסיכון במבצע אנטבה, למעלה מ-8,000 ק"מ מגבולה של ישראל, היה גדול לאין ערוך מהסיכון במבצע לשחרורו של שליט. הוא עלול היה לעלות בחיי עשרות רבות של לוחמים וחטופים. לעומת זאת, אין להשוות את משמעות האלטרנטיבה – באנטבה מדובר היה בשחרור 40 מחבלים תמורת 105 חטופים, בעסקת שליט מדובר על 450 רוצחים בשלב ראשון ולאחר מכן עוד אלפי אסירים, תמורת חייל אחד. ואף על פי כן, על עצם ההחלטה לשאת ולתת על שחרור המחבלים כתב יצחק רבין: "ההחלטה להיכנע למחבלים אם לא תהיה ברירה אחרת, כדי להציל את חייהם של החטופים, הכבידה מאוד על לבי" ("פנקס שירות" ע' 527). יש לציין, שרבין לא טייח, והגדיר את ההחלטה ככניעה, גם אם בלית ברירה.

במשך שלוש שנים וחצי, ניתנה לציבור הישראלי תחושה שאיננו יודעים על מקומו של שליט. אם הדבר נכון, זהו מחדל מודיעיני קשה של צה"ל. אולם בהנחה שהפרסום השבוע נכון, אין המדובר במחדל מודיעיני, אלא בבעיית מנהיגות מדינית וצבאית.

"לא יכול זה לא רוצה", יודע כל חייל. איני מאשים מישהו בהנהגה שאינו רוצה בחילוצו של שליט. השאלה היא הנכונות לקחת סיכון ולשלם מחיר. וכאן שבה ונשאלת השאלה – מה קרה לרוח הישראלית? מה קרה לרוח אנטבה?

האם זוהי טראומת כישלון חילוצו של נחשון וקסמן לפני 15 שנים? יש לזכור, שמבצע אנטבה התקיים שלוש שנים בלבד אחרי הכישלון הנורא של חילוץ הילדים החטופים בבית הספר במעלות, שעלה בחיי 22 ילדים. ואף על פי כן, היו לדרג המדיני ולדרג הצבאי האומץ, הכוח והמנהיגות לקבל את ההחלטה לשחרר את החטופים בכוח, ולא להיכנע לדרישותיהם הסחטניות.

איפה רוח המנהיגות של קברניטי המדינה היום? מה קרה לרוח אנטבה? מה קרה לרוח הישראלית?

* BSH