מאז פסילת השתתפותה של תנועת "אל-ארד" בבחירות לכנסת באמצע שנות השישים, הדמוקרטיה הישראלית מאותגרת שוב ושוב בידי תנועות ערביות לאומניות. תנועות אלו מעלות שוב ושוב על סדר יומה הציבורי של החברה הישראלית את סוגיית הדמוקרטיה המתגוננת – האם ועד כמה יכולה מדינה דמוקרטית לאפשר קיומן של תנועות, שהאידיאולוגיה שלהן ולעתים אף הפרקטיקה שלהן חותרות תחת מהות קיומה? האם על הדמוקרטיה להגן על ערכי היסוד של המדינה גם במחיר פגיעה בחירויות כמו חופש הביטוי וחופש ההתארגנות?
בדרך כלל, הציבוריות הישראלית ומערכת המשפט הישראלית מאוד ליברליות ומעדיפות את חופש הביטוי על פני עקרונות הדמוקרטיה המתגוננת. לשם כך השכיל בית המשפט העליון לתת פרשנות מינימליסטית ביותר לחקיקה השוללת התמודדותן של רשימות השוללות את צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומדינת העם היהודי, מתוך העדפת עקרונות חופש הביטוי. וכך, בכל מערכות הבחירות, מתמודדות ונבחרות לכנסת מפלגות שאינן עומדות באותם תנאים שנקבעו בידי הכנסת.
אני מצדד בגישה הליברלית הזאת מכמה סיבות. האחת, פרקטית – מניעת השתתפות בהליך הדמוקרטי, עלולה להביא את מי שנשללה מהם זכות יסוד זאת להעדיף פעולה בלתי לגיטימית חלופית. אולם הסיבה העיקרית מהותית יותר, הנובעת מהתנאים הייחודיים של מדינת ישראל.
ישראל הינה מדינת לאום, שחמישית מאזרחיה שייכים ללאום אחר. הלאום האחר נמצא במלחמה עם ישראל על אותה ארץ.
מציאות זו מקשה מאוד על המיעוט להזדהות עם המדינה. יש הקוראים לישראל לוותר על הגדרתה כמדינה יהודית ולהחליפה בהגדרה אזרחית – מדינת אזרחיה בלבד. קבלת עיקרון זו שומטת את היסודות עליהן הוקמה המדינה ושאלפי ישראלים הקריבו את חייהם למענם. אולם דבקות בצביונה של המדינה כמדינה יהודית, מחייבת התחשבות במצב הבעייתי של המיעוט הערבי.
עלינו להבין את המצב שבו אין המיעוט יכול להזדהות עם ההמנון, אינו יכול להזדהות עם הדגל, אינו יכול להזדהות עם ההגדרה הלאומית וכו'. יתר על כן, כל עוד קיים סכסוך דמים בין מדינת ישראל לעמו של המיעוט, אין מצב שהמיעוט לא יזדהה עם עמו, ואין כל טעם לדרוש זאת ממנו.
הבנת המציאות הזאת והתחשבות במצבם המיוחד של ערביי ישראל, מחייבת גישה ליברלית מרחיבה כלפי המיעוט הערבי. כך, אמנם, ישראל נוהגת.
מתוך עמדתי העקרונית הזאת, אני מתנגד בעקביות להצעות להוציא מפלגות ערביות אל מחוץ לחוק או למנוע את השתתפותן בבחירות לכנסת.
המקרה של המפלגה האסלאמית שונה. על אף עמדתי העקרונית, אני תומך בהוצאתה אל מחוץ לחוק, או לכל הפחות בהוצאת הפלג הצפוני שלה.
אין עיקרון שאין לו גבולות, וגם לעיקרון הליברלי חייבים להציב גבולות. התנועה האסלאמית חוצה כל גבול של לגיטימיות. אין אף מדינה דמוקרטית בעולם שהייתה מאפשר את קיומה של מפלגה שלא רק מתנגדת לעצם קיומה, אלא מסיתה ומובילה בפועל חתרנות אלימה נגד קיומה. אין כל סיבה שמדינת ישראל תאפשר הפקרות כזו.
התנועה האסלאמית היא מפלגה אלימה ביותר, המסיתה לאלימות כלפי המדינה, ומבעירה שוב ושוב אש בהפצתה עלילות והאשמות שווא כלפי המדינה, תוך פריטה על הרגשות הדתיים של המוסלמים בישראל ומחוצה לה. לא מדובר במקרה חריג, אלא בדפוס חוזר ונשנה לאורך שנים. זוהי מפלגה דתית קנאית, לאומנית קנאית, אנטישמית קנאית – אין למפלגה כזאת מקום באף מדינה דמוקרטית.
במקרה זה, על מדינת ישראל לפעול על פי עקרון הדמוקרטיה המתגוננת, ולהוציאה לאלתר אל מחוץ לחוק.
אילו הייתה בישראל מפלגה יהודית דומה בסכנותיה, גם אותה ראוי היה להוציא אל מחוץ לחוק. ישראל הוציאה אל מחוץ לחוק את תנועת "כך", שהיא נופת צופים דמוקרטי וליברלי לעומת התנועה האסלאמית. בצדק הוצאה "כך" אל מחוץ לחוק. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שיש להוציא אל מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית.
* "דוגרינט"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
