הבלוג של אורי הייטנר

באחד מלילות שבת האחרונים, נפגשנו, באחד הבתים, שלושה זוגות מוותיקי אורטל. איני זוכר בדיוק איך התגלגלנו לנושא, אך לפתע אחת מאיתנו פינטזה על היום שבו נשב באותו הרכב בבית הסיעודי של אורטל, בעוד אי אלו עשרות שנים, ונמשיך ללהג יחד כמימים ימימה.

אני מכנה זאת פנטזיית "ויויו גם". בשירו של דן אלמגור, מספרת קבוצת הבנות, על אותם בנים מהשכונה - גיגי ה"לץ", צפצא "בול עץ", שוקיל'ה "ג'ורה", צוציק "ינשוף", חיליק "פרצוף", שמיל "עמוד בצד!", צבינג'י "ס'תכל", ג'ינג'י "מקל", זלמן "בלורה", שפץ הקטן ... וגם... ויויו גם – שאיתם שיחקו בגינה, "עוד כשהיינו קטנות ורכות בשנים". עם אותם בנים בדיוק הן עברו את מסלול התנועה, איתם הן הקימו היאחזות נח"ל והן מסיימות: "ככה חולפות השנים ורומז העתיד, / כי עם אותם הבנים נשאר לתמיד. / נו, לכבוד מי כבר נתחנחן? / יחד עם מי כבר נתחתן? / יחד עם מי כבר נתרגשה / מול הנכדים שעל הדשא?".

יש משהו מאוד מאוד ישראלי בפנטזיה הזאת, על הילדים מהשכונה הממשיכים יחד בתנועה, בגרעין ובקיבוץ, ולבסוף יושבים עם הנכדים על הדשא ואח"כ בבית הסיעודי (אף שבמקורו השיר דווקא אינו ישראלי, אלא שיר צרפתי של ז'ורז' בראסנס). ואך טבעי שאנו, הממשיכים היום יחד את הדרך בה בחרנו בנעורינו, נרצה להמשיך יחד, במסלול "ויויו גם". הרי הקמנו כאן בית של קבע, בית לחיים.

****

חברים שואלים אותי לאחרונה, איך זה שאני, שמאמין בכל לבי ברעיון השיתופי ובהפרדה בין תרומה לתמורה, מוכן לתת את ידי לפשרה בנדון. האמת היא שגם אני שואל את עצמי אותה שאלה. הרי לפני חצי שנה לא הייתי מעלה על דעתי נכונות כזו. אדרבא, מאחר והנושא נמצא היום על סדר יומנו ואני משקיע בו יותר מחשבה – ככל שאני עוסק בו יותר כך מתגברת אמונתי שזו דרך החיים הצודקת ביותר, הראויה ביותר, הנכונה ביותר; שזו הדרך בה אני רוצה להמשיך ללכת, אותה אני רוצה להגשים, עליה אני רוצה לחנך את ילדיי.

אז מדוע אני מוכן לפשרה? הסיבה היא... "ויויו גם".

אורטל היא דרך, אך לא פחות מכך היא בית, אנשים, משפחה מורחבת. לאורך כל שנות קיומה, הנהיגה את אורטל קבוצה מצומצמת למדיי של חברים, שיש לי הזכות להימנות עליה. קבוצה זו הביאה את אורטל להישגים כבירים. מה שייחד את הקבוצה הזו, הוא שילוב של שותפות באחריות, שותפות במעשה, שותפות בדרך וחברות.

בשנים האחרונות משהו התערער – הלכידות הרעיונית של הקבוצה אינה קיימת עוד. חילוקי הדעות בין המאמינים בדרך השיתופית לדוגלים בדרך ההפרטה עמוקים מאוד. המחלוקת הזאת אינה מאפשרת להתקדם, כיוון שאין הסכמה על הכיוון אליו יש להתקדם. מצב זה הוא מתכון לתקיעות. ביטול האירוע המרכזי של שנת ה-30 הוא דוגמה לתוצאה של תקיעות זו. והחמור ביותר – המחלוקת הזאת פוגעת בחברות. אני מדגיש – לא "עלולה לפגוע", אלא פוגעת בפועל.

אני ושותפיי לרעיון, כועסים על חברים שנטשו את הדרך ומציעים דרך שעלולה להרוס את היצירה היפה שבנינו. החברים שחולמים על הפרטה, רואים בנו מי שהורס להם את החלום ומשבש להם את מימוש הרעיון שבו הם מאמינים. הסלמת העימות הזה הרסנית לאורטל.

התחפרות של כל צד, עלולה להביא לקרע שישים לאל את כל מה שבנינו כאן. האחריות לעתיד אורטל, למימוש חלום "ויויו גם" שלנו, מחייבת בניית הסכמות.

****

פשרה, מעצם טבעה, אינה אידיאל. לכל אחד משני הצדדים בפשרה אידיאה פיקס משלו. כדי להגיע לפשרה, כל צד יאלץ להתפשר על אותה אידיאה.

חבריי ואני, שהאידיאה פיקס שלנו היא המשך התקדמות בדרך השיתופית, המבוססת על הפרדה מלאה בין תרומה לתמורה, נאלץ לוותר על מימוש הרעיון הזה, בכאב גדול. יהיה עלינו לוותר על חלק מחלומנו, כדי לפנות מקום לחלק מחלומו של הצד השני (כן, יש כאן שני צדדים. אין צורך לטייח). אלה שהאידיאה פיקס שלהם היא הפרטה, יאלצו לוותר על מימוש חלומם. יחד יהיה עלינו לעצב דרך אחרת, חדשה, השונה הן מהדרך השיתופית בה הלכנו עד היום והן מדרך ההפרטה בה צועדים היום מרבית הקיבוצים.

עם כל צער הפרידה מחלומותינו, יהיה על כולנו לרקום יחד חלום חדש. כפי שהשכלנו עד היום להיות יצירתיים ומקוריים ולסלול בעצמנו את דרכה של אורטל, כך יהיה עלינו לנהוג גם כעת.

כי אחרת... מה האלטרנטיבה?

* מידף - עלון קיבוץ אורטל