כתבה ב"ישראל היום", למחרת ההודעה על זכייה של פרופ' עדה יונת בפרס נובל לכימיה, מתארת מציאות עגומה, של כיתות ריקות בחוגים לכימיה באוניברסיטאות ת"א, בר אילן, ב"ש, ירושלים והטכניון. זו התמונה במרבית החוגים של מדעי הטבע כמו גם של מדעי הרוח. לעומת זאת, בחוגים לכלכלה, למשפטים ולמנהל עסקים הכיתות מפוצצות והתור מתארך ללא סוף.
מי שאינו מבין מה הסיבה לכך, כדאי שיבדוק מהי משכורתו של מדען? לא בדיוק משכורת שניתן לפרנס בה בכבוד משפחה. אם מי שעתיד לקבל פרס נובל בעוד 30 שנה מתפרנס היום לא הרבה יותר משכר מינימום, אין פלא שמרבית הסיכויים הם שהוא כלל לא יעלה על המסלול הזה.
בחברה שהאידיאל עליה היא מחנכת את ילדיה אינה מצויינות וערכיות אלא המרדף אחרי הכסף, המרוץ אחרי המיליון ומי רוצה להיות מיליונר, מה הפלא שזו התוצאה?
ולמה אני מזכיר מעל במה זו את גובה השכר של המדענים? כדי לערער במעט, או לפחות לגרום להרהר מעט, במיתוס השכר הדיפרנציאלי. על פי המיתוס, השוק החופשי מעודד כישרון ומאמץ, בכך שכל אחד מקבל באמת מה שהוא "שווה". מעבר להשקפת עולמי העקרונית, הדוגלת בשותפות ובשוויון, אני מודע לכך שהשכר הדיפרנציאלי אינו משקף באמת תמורה הוגנת למאמץ וכישרון, אלא את סולם הערכים המעוות של החברה הישראלית, שבו דוגמנית צמרת יכולה להרוויח ביום אחד, מה שספק אם מדען שעתיד להניב פרס נובל מרוויח בחודש.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל, "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
