הבלוג של אורי הייטנר

לפני ימים אחדים ראיינה אותי חברה באחד מקיבוצי הגולן, למחקר אקדמי שהיא עורכת על דרכי ההנצחה בקיבוצים. אחרי שהשבתי על כל שאלותיה אודות ההנצחה באורטל, היא ביקשה ממני להשיב על מספר שאלות כלליות על הקיבוץ – גיל הקיבוץ, מספר החברים וכו' ו... כמה שנים אתם כבר מופרטים? היא אפילו לא חשבה על שאלה כמו ... "האם אתם מופרטים?". כשהשבתי לה שאנו קיבוץ שיתופי, היא הגיבה בקריאה ספונטנית: "ואו, איזה כיף לכם!"

אני יודע, מישהו אחר היה מגיב בצורה הפוכה. דבר אחד בטוח – אורטל חריגה בדרכה. מעולם לא הלכנו בשום תלם, מעולם לא נסחפנו בשום זרם, תמיד שמרנו על ייחודיות. וכשכל הקיבוצים בסביבה הפריטו עצמם לדעת, אנו שמרנו על דרכנו.

לנוכח התהליך שאנו בעיצומו, אנו מתעניינים בנעשה במקומות אחרים. כך, למשל, במסגרת הפורום האסטרטגי, נפגשנו עם קיבוצים מופרטים בגולן. המטרה היא לשמוע מה הם עשו, אך זה עובד, איך החברים מרגישים וכו'. אבל בעיניי שאלה אחת מעניינת מאוד – מה הייתה המוטיבציה לבצע את השינוי הזה. לא רק לאן הגיעו, אלא מאין יצאו.

הנה לקט סיפורים על אותם קיבוצים טרם ההפרטה: הבזבוז המשווע של החשמל שעל חשבון הקיבוץ. חוסר האונים של התלות המוחלטת בסידור רכב. "בגיל חודש וחצי הייתי חייבת למסור את הילד לפעוטון ולחזור לעבודה". "בשעה 17:00 הייתי מקבלת את הילד מהגן רחוץ, חפוף ונטול ציפורנים". "לא הייתה לנו פנסיה". "הייתי חייבת לעבוד איפה שסידרו אותי". "רציתי שתהיה לי אופציה לא לעבוד כמה חודשים" וכו' וכו' וכו'. המציאות שהובילה אותם קיבוצים להפרטה, היא מציאות שאנו כבר שכחנו שפעם הייתה באורטל. ההפרטה שיחררה אותם קיבוצים ממחלות, שאנו השתחררנו מהן הרבה קודם, בהבדל אחד – אנו לא שפכנו את התינוק עם המים. אנו השגנו אותן מטרות, בלי לשלם את המחיר שהם שילמו. אנו נשארנו קיבוץ.

הסיבה לכך היא אותה אי הליכה בתלם. אנו קיבוץ שיתופי, אך אנו קיבוץ שיתופי אחר, לא "הקיבוץ הישן", לא "הקיבוץ המסורתי", לא "הקיבוץ של פעם". תמיד השכלנו לסלול בעצמנו את הדרך המתאימה לנו, לא על פי "החוברת הצהובה" של הנחיות התק"ם ולא על פי "מה שמקובל", אלא התאמנו את עצמנו לשינויים בסביבה תוך שמירה על עצמיותנו ומילאנו את הצרכים האמיתיים של החברים תוך שמירה על הליבה הערכית שלנו. זה היה, תמיד, היופי והייחוד של אורטל.

תמיד מעניין לשמוע על תהליכים בקיבוצים אחרים – שיתופיים ומופרטים כאחד. השאלה היא האם זה רלוונטי לנו. הרי אם אנו רוצים להגיע לפשרה בתוכנו - כפי שברור שהיא לא תהיה המשך הקיבוץ השיתופי, כך היא גם לא תהיה הפרטה. ולכן, הן סיפורי ההצלחה והן סיפורי הכישלון של קיבוצים מופרטים, אינם מענייננו.

אם למען שלום בית נגזר עלינו ליצור קשר בין תרומה לתמורה, מן הראוי שכפי שידענו להיות אחרים – מקוריים ויצירתיים, כקיבוץ שיתופי, כך נדע לבנות לנו דרך חדשה, אחרת, מקורית ויצירתית; לא נסחף בזרם ולא נלך בתלם.

****

במערכון של מאיר אריאל "הדשא של השכן", הוא מספר כיצד החליט פעם, לשם שינוי, לעמוד בכלל אחד – אחד לאחד. הכלל שבחר לעמוד בו הוא "הדשא של השכן ירוק יותר". וכדי לעמוד בכלל, ו"להשיג את האפקט הזה", הוא ייבש את הדשא שלו עד שהיה ל"חום צהבהב".

אני מקווה שאנו נתמיד לפעול בניגוד לכלל הזה. הדשא שלנו ירוק יותר מהמדשאות של שכנינו, ואני מקווה שנקפיד לשמור על הצבע הייחודי לנו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל