הבלוג של אורי הייטנר

ראשי פרקים להרצאה על הספר "הביתה"

הרצאת פתיחה לשיחה על הספר בחוג הגליל,  מחניים  15.10.09

הרצאת פתיחה לערב על הספר עם אסף ענברי והזמר אריאל הורביץ בכפר חרוב 17.10.09

ספר חתרני: ציוני. דרך סיפורם של החלוצים, הנראטיבים ה"פוסט קולוניאליסטי" מגוחך. בעיה - איך יקבל פרסים בארץ ובעולם?

אהבת הקיבוץ. לא התבכיינות נוסח "ניצולי הלינה המשותפת".

לא ספר דידקטי, מטיפני, צדקני. לא מליץ יושר של הקיבוץ. לא מלמד סנגוריה. מצד שני – לא נביא זעם. מספר סיפור. האהבה לקיבוץ מובנת בין השורות. הביקורת – לא ציניות מרושעת, אלא מתוך חמלה והומור דק.

מה הסוגיה שמעלה בעיניי? תוחלת חיי קיבוץ.

תוחלת חיי אדם ... ומה תולדות קיבוץ? יש מועד תפוגה? מעגל חיים ומוות? ("בת מצווה" וכו' באורטל).

סיפור אפיקים בספר – מעגל חיים ומוות: הריון, לידה, עשרות שנות חיים, קמילה ומוות.

הספר אינו מסתיים במילה "מוות". הרי קיימת עדין ישות שנקראת אפיקים. הספר מסתיים במשפטים: "הדשאים שמרחיבי הדירות עוד לא הפקיעו ושמובילי הרהיטים של התושבים עוד לא רמסו היו ירוקים כמו לפני ההפרטה. ציפורי קיבוץ צפצפו בעצים, חסידת הפח עמדה על מגדל המים, וחיצי חסידות חלפו דרומה בסתיו וצפונה באביב, בדרכן מהבית הביתה" (ע' 276). אבל אין ספק שהסיפור מסתיים במוות, מותו של הקיבוץ, מותה של היצירה הנפלאה והמצליחה, של אחד הקיבוצים המצליחים ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית, קיבוץ אפיקים.

לא בכדי כתב עורך ההוצאה דב אלבוים על הכריכה: "הביתה הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו... חלקם השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ...".

בספר עצמו כותב ענברי: "הוריהם שלא מתו לפני גיל הפנסיה כמו לוניה גלר, מיטיה קריצ'מן, מולה זהרהרי ואליק שומרוני, ושהיו כשירים וצלולים דיים להגיע לאסיפה ולקרוא את העלון, חשו בעת ובעונה אחת שהקיבוץ חזר לעצמו ושהקיבוץ מת לפניהם. הוא חזר לעצמו, כי אחרי שנות דור של אסיפות מנומנמות ועלונים מפוהקים שוב סערו האסיפה והעלון מהכרעות עקרוניות, כמו בשנים הראשונות והמסעירות של הקיבוץ, ובניהם שעברו את החיים בשינה התגלו כאנשים שמבינים פתאום בפנסיה. הוא מת לפניהם, כי בניהם הרגו אותו" (ע' 268).

כאמור, אין הבעת דעה, אלא מספר סיפור (למעט ביקורת על חוסר אחריות בניהול הכלכלי בשנות ה-80. עם זאת, אין הוא מציג את הפוזה השקרית, כאילו הקיבוץ המת הוא קיבוץ.

****

מה הסוגה? היסטוריה – אך לא כתוב כמחקר דוקומנטרי. רומן – אך לא בדיוני. רומן ביוגרפי – ביוגרפיה קולקטיבית. דגש על שבעה מהמייסדים והמנהיגים.

נפתח בהקמת תנועת נוער מחתרתית בבריה"מ, נדודים כפלוגה עובדת, התנגדות עקרונית להתיישבות, נקודה זמנית ועליה לטוצ'קה. יישוב של יחפני עם חיי צנע סגפניים שבשילוב של חריצות ועבודה קשה, יצירתיות יוצאת דופן ומנהיגות נדירה היה למעצמה חברתית, משקית, פוליטית, תרבותית וספורטיבית. אפיקים היה לאחד הקיבוצים הגדולים ביותר בתנועה הקיבוצית, קיבוץ שמנה אלפי תושבים ולמעלה מאלף חברים. אימפריה משקית ותעשייתית. הספר מספר על אסונות רבים, מקרי מוות מוקדם וטרגי, של בנים רבים שנפלו במלחמות ישראל, של תמותת ילדים, של מנהיגים שמתו בטרם עת, מוות טבעי ומוות בלתי טבעי. אך הוא גם סיפור של התמודדות, לעתים אכזרית, עם האסונות מתוך דבקות במטרה.

צורת הסיפור שלו שונה מבכל ספר שקראתי. אין הווה, אין בו כמעט דיאלוגים, כולו תיאור בלשון עבר המעביר כסרט מהיר תקופה של כמעט מאה שנה. הקצב של הספר מהיר מאוד, ללא ציון תאריכים, אלא כהתפתחות טבעית, תחביר של פעלים - תחושה של עשיה בלתי פוסקת, בלי מחשבות ותהליכים. קצב הסיפור מכניס לתוכו את הקורא, שחש כמי שצועד במסע בלתי פוסק, כחלק מקבוצת מייסדי אפיקים – מסע, המקדם אותו לאורך העלילה. ומתוך המסע הזה ממש קשה לצאת החוצה; יש משהו ממכר בקריאת הספר. הספר כתוב בגוף שלישי (למעט מספר תיאורים בגוף שני יחיד, שכנראה הם סיפורים על ילדותו האישית של אסף ענברי עצמו).

****

אז מה סיבת המוות של אפיקים? ענברי אינו מציג תזה ומסקנות. מספר סיפור ומשאיר לקורא.

אולי סיומו של תהליך שהחל עם הקמת ה"אספקה קטנה" (כלבו עם תלושים), ובהמשך – התקציב הכולל, ריהוט הבתים, מסיבות בר מצווה פרטיות, וחברים שעבדו בחוץ ולא הכניסו את משכורתם לקיבוץ, ובניה פרטית וכאשר הגיע המשבר הכלכלי הקשה של שנות השמונים, הוא מצא חברה מפוררת וחלשה שלא הייתה לה היכולת להתמודד עמו.

אולי סוף ידוע מראש, של הקונפליקט בין מהפכנות להתברגנות. מבחינה זאת, עצם ההתיישבות במקום אחד הייתה ראשית ההתברגנות, השאיפה לבית, ולאורך השנים אפיקים היטלטל בין שתי השאיפות כאשר ההתברגנות הלכה והתחזקה, עד שהשאיפה להיות בעלי בתים ניצחה, ככל שהקיבוץ התרחק מן המהפכה שחוללו מייסדיו. "ואולי מכאן השם הביתה"?

אלי ירידת דורות ההנהגה – לעומת המנהיגות המשקית והחברתית העילאית שבנתה את הקיבוץ, מנהיגות חלשה וחסרת אחריות שהתעלמה מכל סימני המשבר הכלכלי ועשתה כל שגיאה אפשרית עד שהביאה להתרסקות מוחלטת של הקיבוץ. ואולי האשם הוא בהנהגה ההיסטורית שלא טיפחה ממשיכים?

ואפשר לראות במותו של הקיבוץ, תגובה מאוחרת לקולקטיביזם הקיצוני, האכזרי, בעשרות השנים הראשונות – אסיפה המחליטה על שמות הילדים, "בחור ובחורה שהתנשקו נתפסו על חם, ונערכה אסיפה לבירור הפרשה, הוחלט להסתפק בגינוי המתנשקים (רק חמישה חברים דרשו לגרש אותם), והמתנשקים התחייבו בפני האסיפה שזו הייתה מעידה חד פעמית" (ע' 32) ועוד ועוד תיאורים של חברה קשה, פוריטנית, שאינה מאפשרת התפתחות אישית, שאינה מרשה לילדיה להוציא תעודת בגרות, שמחליטה לא להרשות לבנים שעזבו להשתתף בחגיגות ה-40 – עונש לבוגדים. יתכן שהעובדה שההתרככות המאוחרת הביאה לקריסה, נובעת מכך שההתרככות הייתה מאוחרת מידי והקריסה היא ריאקציה מאוחרת לאותו קולקטיביזם; כאילו משהו רחש מתחת לקרקע ויכול היה לפרוץ רק אחרי הסתלקותו של דור המייסדים, של ההנהגה ההיסטורית החזקה, אך ההתפרצות הייתה קשה מידי ששמה קץ לקיבוץ אפיקים.

ואולי הקיבוץ לא ידע גבולות בשאיפה לגדול, להתרחב, להתעשר, לא בכדי כונה בתנועה הקיבוצית "עיירה", עד שהיה גדול על חבריו שלא היה עוד בכוחם לשאת אותו.

בסך הכל, נדמה לי שענברי רואה את מות הקיבוץ כהתפתחות טבעית; כאילו כמו חיי אדם, גם לחיי קיבוץ יש תאריך תפוגה.

האם באמת מת? אין ספק שאפיקים יכול להיות בית נהדר וקהילה נהדרת. אבל קיבוץ הוא משהו מעבר לכך – הוא נושא בשורה של דרך חיים אחרת. הוא עשוי להיות אוונגרד, חלוץ לפני המחנה, או לחלופין אלטרנטיבה למחנה. אבל ללא אותה בשורה, הוא אינו קיבוץ.

איני מוכן לקבל תזה לפיה יש תאריך תפוגה לקיבוץ. הקיבוץ תלוי ברצון חבריו. יכול תמיד להתחדש כקיבוץ. קיבוץ לאין קץ.