הבלוג של אורי הייטנר

ב-16.10 נערכה באורטל מסיבת השקה לספר "שלושים שנים וסיפורים – אורטל 1978-2008", ספר הסיפורים של חברי אורטל, שאותו ערכתי. בימים הקרובים אפרסם בכל יום סיפור מהסיפורים שאני כתבתי לספר.

****

הייתי מזכיר כשדפנה נפטרה. בשבועות שבין הלידה והמוות, כל הקהילה עטפה את משפחת בצלאל בחיבוק חם, אוהב ודואג. בימים האחרונים, מצבה הדרדר, והלב הבין את מה שהפה סרב לומר.

ישיבת מזכירות במועדון. רגין, רכזת הבריאות, מציצה ומסמנת לי לצאת. "היא נפטרה". לא היה צורך להכביר מילים. חזרתי לישיבה. "היא נפטרה", חזרתי על ההודעה. הישיבה הופסקה.

עוד לפני כן, הכנתי תיק היערכות למצב כזה. חזרתי למשרד, פתחתי את התיק והתחלתי להיערך – יש לדאוג לקבורה, לארון, לשבעה, לליווי המשפחה, להסברה לילדים בגילאים השונים, להודעה לחברים.

ויש לדאוג לבית עלמין. באורטל בת ה-21 אין בית עלמין. הזמנתי בדחיפות את נציגי המועצה האזורית והמועצה הדתית. פתחנו את מפות תכנית המתאר והגענו מסביב, בדרך עפר, לשטח המיועד לבית העלמין. המקום היה זרוע בולדרים ענקיים וקוצים הגבוהים מאיתנו. כאן יהיה מחר - מחרתיים בית עלמין.

כיוון שהמתנו להוריו של מאוריציו, שיגיעו מחו"ל, היו לנו 48 שעות. מאמץ מרוכז של חברים רבים, בסיוע המועצה, הפך את המקום לבית עלמין מכובד ויפה, המחובר בשביל אל היישוב.

****

"אני רוצה לשאול אותך שאלה בחוץ, בשקט", אמר לי מאוריציו, זמן קצר לפני ההלוויה. יצאנו החוצה. "סליחה שאני מעלה את זה, אבל מה יהיה על הקבר אם חס וחלילה יפנו אותנו מהגולן?"

שאלה נוראית. קיללתי בלבי את מי שיוצר מציאות המכתיבה שאלה נוראית כזאת. "אתה לא צריך לבקש סליחה", אמרתי. "זאת שאלה שחייבת להישאל. אל תדאג, מה שלא יהיה ומה שלא יקרה, הילדה תבוא איתנו", הבטחתי. "אני מאמין בכל לבי שזה לא יקרה".

****

כאשר ורד שוב הרתה, וכששירלי נולדה, תינוקת יפה ומתוקה והעיקר – בריאה ושלמה, שמחתי כפי שלא שמחתי באף לידה, חוץ מהלידות במשפחתי. אני בטוח שכך חשנו כולנו.