הבלוג של אורי הייטנר

"אל תתאווה לשולחנם של מלכים [במקור = שלמלכים א.ה.], ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם", נכתב בפרקי אבות. שולחנו וכתרו של מי גדול משולחנם וכתרם של מלכים? משנה זו (אבות, פרק ו', משנה ה') עוסקת בתלמידי חכמים. תלמידי חכמים ראו עצמם כאליטה, שחשיבותה רבה מהאליטה השלטונית הגבוהה ביותר – המלכות. אך הפניה אל התלמיד החכם היא "אל תתאווה לשולחנם של מלכים" – מתוך הבנת חולשת אופיו של אדם, המתאווה לחיי פאר ולסממני שררה. לא, אומרת המשנה. גדולת חכמתך ולימודך גדולה בערכה מגדולת הפאר והשררה. ולכן נפתחת משנה זו ב"אל תבקש גדולה לעצמך, ואל תחמוד כבוד. יותר מלימודך עשה". המשנה מכירה בנטיה האנושית, גם של תלמיד חכם, לרדוף כבוד ועמדות שלטוניות בזכות הישגיו והצלחתו, ומזהירה אותו מפני כך. מוטב שימנע מהרדיפה אחרי הכבוד ויתמקד בלימוד התורה ובמעשים הטובים הנובעים מהלימוד הזה.

אם המשנה הזו כתובה על דרך השלילה: "אל תבקש", "אל תחמוד", "אל תתאווה", המשנה הקודמת לה כתובה על דרך החיוב. וכאן מתברר שהדרישה שלה מן האליטה של תלמידי החכמים, אלה שתופסים עצמם כגדולים יותר מן המלכות, קיצונית בפוריטניות שלה: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל" (אבות, ו', ד'). דרך החיים הראויה לאליטה הזאת, היא של צניעות עד כדי סגפנות, כיוון שתלמוד התורה דורש מסירות נפש. מי ששייך לאליטה הזו, שהנהיגה את עם ישראל – ראוי שימעט אפילו במאכל ובשתיה כדי צרכיהם בלבד ובאי נוחות בשינה. זאת, כיוון שהתענוגות הללו עלולות להסיט את החברים בה מההתמסרות הטוטאלית לשליחותם – העמל המייגע והקשה של לימוד התורה והעמדת תלמידים. ועל "חיי צער" אלה אומרת המשנה: "ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך". הפיצוי על אובדן תענוגות החיים הללו, הוא הסיפוק העצום מעצם מילוי השליחות.

נקפוץ במנהרת הזמן כמעט אלפיים שנה קדימה, ונפגוש אליטה אחרת – האליטה החלוצית, חלוצי העליה השניה והשלישית, שנטלו על עצמם ונשאו על שכמם שליחות של בניין אומה ומולדת. "קרועים אנו / בלואים אנו / לכבוד יום טוב נעד טלאי / על גבי טלאי. / הללויה / הללויה / הללוהו עד בלי די. // והלב קרוע ויחף / והלב ירון יריע מני כאב. / והלב קרוע ויחף / והלב ירון בכאב". כך, בשירו "קרועים אנו" תאר אברהם שלונסקי בעין חרוד, 1924, את עולמם של החלוצים. גם הם אכלו "פת במלח" ושתו "מים במשורה": קרועים, בלואים, עונדים טלאי על גבי טלאי. גם הם חיו "חיי צער" – "הלב קרוע ויחף". אך גם הם האמינו שאשריהם וטוב להם, על אף הצער – "הלב ירון יריע מני כאב... הלב ירון בכאב". החלוצים בזו לעוני, לסבל ולרעב "מה אכפת, לא אכפת, בכפרים אלינה / יש לי פת, אין לי פת, מה לי נפקא מינה" (שלונסקי, "תה ואורז יש בסין"), כיוון שהסיפוק מהדבקות בשליחותם חיפה על המחסור. הם דימו עצמם לאליטת הלוויים המשרתת בקודש בבית המקדש "הללויה, הללויה, הללוהו עד בלי די", הם שרים כמו הלוויים. ובשיר שבת שלו, שהודבק לו השם "בואי כלה", שב ומדמה שלונסקי את עבודת הקודש של החלוצים לעבודת הכוהנים – "... ושבעה יש קנים למנורה / ומי אשר הדליק המנורה בנפש / הוא ייצק השמן לאורה". וכדי להסיר ספק מי הדליק את המנורה בנפש הוא כותב בפירוש: "אנחנו ראויים לשבת ראשונה / במשתה שבתך הגדולה".

נדלג עוד עשרים שנה. ב"טור השביעי" כתב אלתרמן שיר הלל ללוחמי הפלמ"ח, "מסביב למדורה". "... וישבה שם עדת נערים בני בלי שם / חשופי מרפקים וברך, / הם הקשיבו הקשב והחרש / או שילבו בשיחה דבר ויכוח. / לפניהם עלי רגל של אש / מדורה חגה נעה ברוח / לא יותר אך בכתב האומה העיקש, / אותו לילה נחרט עלי לוח. // את העול הפשוט כעפר / הם נשאו בלי הבט אחורה / לא תקע לפניהם השופר / לא לוטף קדקודם בליל חורף / לא בשני שרוולים הקשורים לצוואר / רק הסוודר חיבקם מעורף // נעליים נוקשות ילקוטים / סעודה של זיתים ופרי תומר / וספלי אלומיניום קמוטים / ורעות וקורבן לאין אומר / מה נוסיף ונמנה? מדברים פעוטים / נוצרות אגדות זה החומר...". החומר ממנו נוצרות אגדות הוא השילוב בין המעשה ההרואי, הדבקות בשליחות "את העול הפשוט כעפר הם נשאו בלי הבט אחורה", וחיי הפשטות והסגפנות "סעודה של זיתים ופרי תומר".

מה משותף לתלמידי החכמים בתקופת המשנה, לחלוצי העליה השלישית וללוחמי הפלמ"ח? בשלושת המקרים מדובר באליטה משרתת. האנשים הללו הכירו מאוד בערך עצמם. ב"מסביב למדורה" כותב עליהם אלתרמן: "מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאיתנו / בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו", והדברים שכתבו על עצמם חז"ל לעתים מביכים בחוסר הענווה שלהם. אך את כל כולם הם הקדישו לשליחות, ובחרו במודע בחיי סגפנות וצניעות.

... קשה לצפות מן האליטה הפוליטית של ישראל לסגל אותה סגפנות של האליטות המשרתות הנ"ל וגם אין צורך בקיצוניות הזו. ובכל זאת, איך צמחה אצלנו מוטציית הנהנתנות המושחתת נוסח אהוד ברק, דליה איציק, אהוד אולמרט וביבי נתניהו? איך את האליטה המשרתת ש"הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת", החליפה האליטה שאיבדה את הבושה להושיט את שתי ידיה כדי לקחת מן הקופה הציבורית למען תענוגות ומותרות ללא גבול? איך התדרדרנו?

ובחזרה לפרקי אבות, לדבריו של רבי צדוק: "אל תעשם עטרה להתגדל בה, ולא קרדום לחפור בה" (אבות, ד', ז'). רבי צדוק מזהיר את תלמידי החכמים לבל ינצלו את ידיעתם וגדולתם בתורה כדי לקדם את מעמדם החברתי ולהתהדר בהם כבכתר (עטרה) לראשם, ואל ינצלו את מעמדם וידיעתם כפי שבעל מלאכה משתמש בכלי המלאכה (קרדום), כלומר כדי להתפרנס מהם ולהתעשר. על תלמידי חכמים לראות בשליחותם מטרה בפני עצמה, ולא אמצעי להשגת טובות הנאה אישיות ולקידום מטרות אישיות. ומוסיף על כך הלל: "ודאשתמש בתגא חלף", כלומר, מי שעושה שימוש בכתר – חולף. מי שעושה שימוש בשליחות לטובתו האישית ולכבודו, סופו שהוא וכבודו יחלפו מן העולם. ואכן, אנו זוכרים אותם חכמים גם אחרי אלפיים שנה. ומה ישאר מחבורת הנהנתנים?

* BSH