הבלוג של אורי הייטנר

ב-16.10 נערכה באורטל מסיבת השקה לספר "שלושים שנים וסיפורים – אורטל 1978-2008", ספר הסיפורים של חברי אורטל, שאותו ערכתי. בימים הקרובים אפרסם בכל יום סיפור מהסיפורים שאני כתבתי לספר.

****

בשנים הראשונות של אורטל, הכלים בחדר האוכל היו מפלסטיק. בשנת העשור, החלטנו שאנו כבר לא היאחזות נח"ל, ושהגיע הזמן לקנות כלים של ממש. הבעיה היא, שההוצאה גדולה, יחסית לאותה תקופה, ומדובר בציוד מתכלה שיש לחדש אותו כל הזמן.

הייתי אז המזכיר. חמדה היתה האקונומית. היא הביאה למזכירות הצעה – לקנות כלים מהחומר קורנינג. מה זה קורנינג? חומר דמוי חרסינה, אך בניגוד אליה, הוא אינו נשבר. עובדה – בפרסומות זורקים אותו והוא נשאר שלם. אמנם מדובר בכלים יקרים יותר, אך בהשקעה משתלמת, הרי נוכל לאכול מהם לנצח!

רכשנו את הכלים. באחד מימי רביעי נסעתי, כפי שהיה מקובל אז, לת"א לתנועה. במקרה זה נסעתי במרצדס הלבנה הגדולה, שאת מושביה קיפלתי מראש. בתום פגישותיי, נסעתי לאזור התעשיה שליד בורסת היהלומים בר"ג, שם העמסנו את ארגזי הקורנינג על הרכב.

למחרת בארוחת הערב, אכלנו לראשונה בכלים נורמליים, ולא בסתם כלים – בכלים מקורנינג. כשרינה נכנסה לחד"א, היא תפסה בידה צלחת, קראה: "קורנינג" ושמטה אותה מידה. הצלחת התרסקה לרסיסים ולרסיסי רסיסים.

... לא רחק היום, שמכלי הקורנינג לא נשאר שריד.