הבלוג של אורי הייטנר

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא מאזין לרדיו, קורא עיתונים, ונוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. ולא רק הוא שומע את הדברים. גם היגאל עמירים של הדור הבא, ולדאבון הלב לא חסרים כאלה בתוכנו, מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת את מזימותיהם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברי הבל ורעות רוח, חסרי שחר.

על פי המיתוס הנרקם, אלמלא הרצח, יצחק רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ושמעון פרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו, במקרה זה, היה דומה לניצחונותיו של שרון בבחירות 2001 ו-2003 בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאי אחרי כשלון פסגת קמפ-דייוויד.

שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין בדמותו של יוסי ביילין. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב'. בנאום זה הוא שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם של ברק ואולמרט – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, וכירסום בהתנגדות לטענת "זכות" השיבה, נדחתה בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים במלחמה, באש ובטרור את תכניות רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את הערים. רבין היה הגון מכדי שימשיך להצדיק בטיעונים מופרכים את הסכמי אוסלו, כפי ששמעון פרס נוהג לעשות. סביר יותר שהוא היה מורה לשבור לפלשתינאים את העצמות.

אירועי השנים האחרונות – התוקפנות הפלשתינאית ופשעי המלחמה הפלשתינאיים נגד ישראל ואזרחיה מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה מכל השטח ועקרה את כל היישובים, כמו גם התוקפנות הלבנונית אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, הם עדות לכך שהסכסוך הישראלי ערבי אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן כל נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה. הסקרים לפיהם שליש מהציבור תומך בחנינה לרוצח ביום מן הימים, מעוררים פלצות.

יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו , כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.

* "דוגרינט"