הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה לזהבה גלאון "זאת כבר לא העצרת שלי", "הארץ" 30.10.09)

הדרך הראויה לציין את יום השנה לרצח רבין, היא במסר משותף לחברה הישראלית כולה נגד הרצח, נגד אלימות פוליטית, נגד שנאה פוליטית, נגד הסתה, נגד דה-לגיטימציה ליריב, ולא במסר של דה-לגיטימציה למי שדרכו אינה דרכו של רבין והסתה נגד מי שהתנגד לדרכו.

אך גם אם מקבלים את שיטתה של גלאון, ומעצבים את היום כיום הזדהות עם "דרכו המדינית של רבין", ואת האירועים בו לכאלה "הנותנים ביטוי לעמדות של רבין ולמורשתו" ולא ל"קונסנזוס לאומי מזויף" – הרי יש לדבוק באמת ההיסטורית, והיא שאין כל קשר וכל גשר בין עמדותיו של רבין לעמדותיה של זהבה גלאון. הניסיון "לגלאן" את רבין אחרי המוות, להפכו רטרואקטיבית איש המחנה הרדיקלי של מרצ, כמו גלאון, הוא שכתוב בוטה ומכוער של ההיסטוריה, וכמוהו כהתעללות בזכרו של המת. לא היה דבר רחוק מדרכו של רבין, יותר מדרכה של זהבה גלאון.

איני מדבר על רבין, המיישב הגדול של הגולן בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, לא על רבין שר הביטחון בימי האינתיפאדה הראשונה וגם לא על  רבין מנהיג הזרם המרכזי – הניצי במפלגת העבודה טרם עלייתו לשלטון. איני מדבר על רבין שכונה בידי הגלאונים למיניהם "פושע מלחמה" ושיוסי שריד הדביק לו במזיד את תדמית האלכוהוליסט, כדי לפגוע בקריירה הפוליטית שלו. אני מדבר על רבין ראש הממשלה בקדנציה השניה שלו, רבין שחתם על הסכמי אוסלו, ועל הדרך בה דבק עד יומו האחרון.

איזה קשר יש בין ראש הממשלה רבין שהודיע כי יחרים את טקס הענקת פרס ישראל, כדי שלא ללחוץ את ידו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' התומך בסרבנות לשרת בשטחים (הודעה שגרמה ללייבוביץ' לוותר על הפרס), לבין זהבה גלאון, המסיתה והמדיחה לסרבנות?  

גלאון מודיעה שתחרים את העצרת בכיכר, כיוון שציפי לבני ואהוד ברק "קברניטי 'עופרת יצוקה' הם בין הנואמים בה". גלאון שכחה, כנראה, שהאב טיפוס של מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע "דין וחשבון", שראש הממשלה ושר הביטחון רבין היה הקברניט שלו. אם ברק אינו ראוי להציג עצמו כממשיכו של רבין, הסיבה לכך היא דרכו המדינית מאז קמפ-דיוויד, בה סטה הרחק שמאלה מדרכו של רבין.

את דרכו המדינית ביטא יצחק רבין עצמו, בנאומו האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב' ב-5.10.95 – נאום פרוגרמטי בו הציג לראשונה את מתווה הסכם הקבע שלו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

אם העצרת לזכרו של רבין צריכה להיות על טהרת הנאמנים לדרכו המדינית ולמורשתו, אין לזהבה גלאון ולשכמותה מה לחפש ברדיוס של קילומטרים רבים מן הכיכר.

* "הארץ"