הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת לבנון השניה הייתה מלחמה צודקת מאין כמותה – מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו ארגון טרור מפר בשיטתיות את ריבונותה, עם חטיפה והרג של חייליה ובעיקר עם ירי מסיבי של טילים על יישוביה האזרחיים, כפי שהיה בבוקר בו פרצה המלחמה.

אבל המלחמה הזאת הייתה כישלון. לאחר למעלה מחודש של לחימה, ישראל לא הצליחה לצמצם ולו במעט את ירי הקטיושות. ביום האחרון למלחמה, נורו על ישראל 200 קטיושות. זוהי תוצאה בלתי נסבלת. המלחמה בין המדינה החזקה באזור לבין ארגון טרור קטן הסתיימה ללא הכרעה. אסור לישראל להשלים עם תוצאה כזו.

הסיבה לכישלון היא האופן בו נוהלה המערכה.

הממשלה וצמרת צה"ל החליטו על מלחמה, בתמיכת 90% מהציבור, אולם פחדו ממשמעות החלטתם. הם פחדו לאשר לצה"ל להלחם. ובמלחמה, אי אפשר לנצח בלי להלחם. אי אפשר להלחם בלי לשלם מחיר כואב. ומי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח.

המלחמה נוהלה בתחילתה על פי הקונספציה החלומית, מבית מדרשו של הרמטכ"ל דן חלוץ, אודות ניצחון אינסטנט במלחמה אווירית, ללא פעולה קרקעית. משהסתבר, אחרי ימים ספורים, שניצחון כזה הוא בלתי אפשרי, קברניטי המדינה עשו כל טעות אפשרית. הם דחו ודחו את הפעילות הקרקעית, ואנו ספגנו עוד ועוד קטיושות. כשכבר הוסכם על פעילות קרקעית, הוכנסו כוחות זעירים ל-2-3 כפרים, ובוזבזו עוד ימים בהם המשכנו לספוג. כשנפלו 8 חיילים ישראלים בבינת ג'בייל ההנהגה נבהלה ועצרה גם את הפעילות הזאת. היא היססה במשך שבועות עד שהחליטה על גיוס המילואים, שהיה צורך לגייסם ביום הראשון. אחרי גיוס המילואים, היא דחתה ודחתה ודחתה ודחתה את הפעלתם, שחקה את הכוחות והורידה את המוראל שלהם. לאחר אירוע קנא היא נבהלה ועצרה את המתקפה האווירית ליומיים. וכאשר סוף סוף הבינה שאין מנוס מפעולה צבאית משמעותית וקיבלה גיבוי לכך בהחלטת הקבינט, היא דחתה אותה ב-48 שעות, החלטה תמוהה ובלתי ניתנת להסבר. שעה שהתהליך המדיני היה בעיצומו, במקום לזרז את הפעולה ולקבוע עובדות שתחזקנה את עמדת ישראל בתהליך, היא המתינה עד שמועה"ב קיבלה החלטות אודות הפסקת אש שהצילה את  חיזבאללה מתבוסה. הממשלה קיבלה את החלטת מועצת הביטחון, ורק אז נתנה סוף סוף את הפקודה לצאת למבצע, כאשר הקרבה להפסקת אש וההחלטה עליה לא איפשרו את מיצויה, והפכו אותה למיותרת וחסרת טעם ויצרו תחושה בציבור שמחיר הדמים הכבד ששילמנו בה היה לשווא.

שלושה אנשים הובילו את המלחמה הזו והם אחראים לכישלון – אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ. לפי הסדר הזה. עיקר אחריותו של דן חלוץ היא הקונספציה השגויה בתחילתה, וחוסר הנכונות להודות בטעות ולשנות כיוון.

עם זאת, אין זה מן הראוי שהדיון הציבורי על המלחמה יתמקד באישיותו של חלוץ. מן הראוי שהדיון יהיה על הקונספציה והשלכותיה ועל הצורך להחליף אסימון, כדי לחזור למציאות שבה כל עימות בין צה"ל לאויב לא יסתיים בפחות מניצחון ישראלי מוחץ וחד משמעי.

* "ישראל היום"