הבלוג של אורי הייטנר

מחבל תופס מחסה מאחורי ילדה קטנה ויורה על הילדים שלי. מה עליי לעשות במקרה זה? יש רק תשובה מוסרית אחת. עושה הכל כדי לחסל את המחבל, תוך מאמץ להימנע מלפגוע בילדה, אך בכל מקרה להעדיף את ניטרולו המיידי על פגיעה שלו בילדיי. כל תשובה אחרת היא בלתי מוסרית בעליל.

הסיטואציה הזאת, הינה מבצע "עופרת יצוקה" בקליפת אגוז. המציאות ההזויה, שבה מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל וההגנה על חיי אזרחיה, שהותקפו ללא הרף בפשע מתמשך נגד האנושות בדמות ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית במשך שמונה שנים - מוצגת כ"פשע מלחמה", היא שיא הצביעות, ההתחסדות והשקר.

"תוך מאמץ להימנע מלפגוע בילדה" – כן, גם זאת האמת אודות המבצע. קיים טרנד של הגחכת שיחות הטלפון לאזרחים בהם נמסר להם בעוד מועד על שביתם, המשמש מסתור למחבלים, עומד להיפגע והם נדרשים לפנותו. אבל האם יש עוד צבא בעולם שעושה מאמץ כזה? האם יש עוד צבא בעולם שהסוגיה הזאת מעסיקה אותו, המשקיע בכך מחשבה ומאמץ רבים כל כך? איני מדבר על מדינות דיקטטוריות וכמובן לא על צבאות ערביים, שאינם קנה מידה להתייחסות ולהשוואה בעבורנו. האם צבאות של מדינות דמוקרטיות מערביות עושים מאמץ כזה? האם כוחות נאט"ו בבוסניה, כוחות ארה"ב ובנות בריתה בעיראק, הכוחות הלוחמים באפגניסטן, הצבא התורכי הנלחם בכורדים, מקדישים אפס קצה של תשומת הלב שצה"ל משקיע במאמץ להימנע מפגיעה באזרחים?

אם הדברים כל כך ברורים וכה חד-משמעיים, מה יש לפחד מוועדת חקירה על המבצע? אדרבא, הוועדה תוכיח את האמת הזו, תפריך את האשמות השווא נגד ישראל, תנטרל את הפגיעה בישראל של דו"ח גולדסטון, תמנע גינויים של ישראל באו"ם ובמוסדות בינלאומיים ותעצור את האינתיפאדה המשפטית של רדיפת קציני צה"ל באירופה. ובנוסף לכך, אם החקירה תמצא מקרים שבהם אכן נעשו פשעי מלחמה, תחשוף אותם ותביא להענשת האחראים להם, יהיה בכך רווח מוסרי בפני עצמו. אם כך, למה לא להקים ועדה?

אילו הייתי מאמין שהקמת ועדת חקירה אכן תעצור את מסע ההסתה נגד ישראל, הייתי תומך בכך, על אף הנזקים שעלולים להיגרם בידי הוועדה. חוששני, שלא זו בלבד שהוועדה לא תעצור את המסע, היא אף תלבה אותו.

במודעה שפרסמה תנועת "גוש שלום" הקוראת להקים ועדת חקירה ממלכתית, נאמר שעל הוועדה לכלול בתוכה משקיפים בינלאומיים ועליה לחקור פלשתינאים ברצועת עזה כדי להגיע לחקר האמת. משמעות הקריאה הזאת, היא דה-לגיטימציה מראש של מסקנות הוועדה. לאחר שהוועדה תפרסם את מסקנותיה, יאמר שהייתה זו "ועדה מטעם" – עובדה שלא היו בה משקיפים בינלאומיים ושאין אמינות למסקנותיה כי היא חקרה רק את הצד הישראלי ולא האזינה לפלשתינאים. כמו "גוש שלום", כך כל הגורמים האנטי ישראליים בעולם, המחוללים ומלבים את מסע ההסתה, יציגו את הוועדה כ"וועדת טיוח" ואת מסקנותיה כבלתי לגיטימיות. ואם תגלה הוועדה מקרים חריגים של פשעי מלחמה, הטענה תהיה שאפילו ועדת הטיוח שנועדה להלבין את פשעי המלחמה של ישראל מודה בפשעים והזרקור יהיה כולו על אותן חריגות.

מי שהקימו את ועדת גולדסטון ומינו אותה מלכתחילה לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל, לא היו מעוניינים בחקר האמת. חקר האמת כלל לא היה חלק מהאג'נדה שלהם. לכן, האמת שאליה תגיע הוועדה, תעניין אותם כקליפת השום. הם ישתמשו באופן סלקטיבי במסקנותיה לליבוי מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולשלילת זכות ההגנה העצמית שלה. הקמת הוועדה לא תרגיע את הלחץ על ישראל, אלא תחריף אותו.

מבצע "עופרת יצוקה" לווה לכל אורכו בייעוץ משפטי צמוד, של מערכות החוק והמשפט הצבאי והאזרחי בישראל, ובראש ובראשונה היועץ המשפטי לממשלה. לא היה מבצע ממושפט כמבצע הזה, ויש להניח שלא רק בישראל, אלא בעולם כולו. המשפטיזציה הזו נועדה להבטיח שהלחימה תעשה על פי חוקי המלחמה, ככל שהדבר ניתן בסיטואציה הייחודית של מלחמה בטרור המופעל נגד אזרחים ומתחבא מאחורי אזרחים. עובדה זו לא עזרה כהוא זה לישראל במערכה הבינלאומית. איזו סיבה יש לחשוב שהקמת ועדת חקירה תביא לתוצאות אחרות?

ועדת חקירה משפטית עלולה לגרום לנזק חמור לצה"ל. תחת לעסוק בהתכוננות למלחמה ובביטחון השוטף, ראשי צה"ל, מצוידים בסוללות של עורכי דין, יעסקו בהתגוננות אישית בפני הוועדה. זוהי פגיעה קשה בצה"ל, שעלולה לעודד תופעות של ראש קטן, כסת"ח, פחד לפעול, הימנעות ממגע וחוסר דבקות במשימה. במקום לתת גיבוי אמיתי ללוחמים שהגנו על המדינה ואזרחיה, נגרום להם להתגונן ולהלחם איש איש על נפשו. הקמת ועדת חקירה כמוה כהבעת אי אמון בתחקירי צה"ל ובאמון הציבורי בתחקירים אלה. נזק זה היה מחיר ראוי, אילו היה מביא לתוצאות הראויות בזירה הבינלאומית, אך לבטח אינו מחיר ראוי, כאשר התוצאות הצפויות בזירה הבינלאומית – שליליות.

מסע ההסתה וההשמצה נגד ישראל נועד ליצור דה-לגיטימציה למדינה. זהו שלב נוסף במערכה הערבית נגד קיומה של ישראל. המסע הזה נוחל הצלחה, כיוון שישראל הפקירה את הזירה. במקום צעדי מגננה, כמו הקמת ועדת חקירה, על ישראל להעביר את המלחמה לשטח האויב. המשימה המדינית החשובה ביותר של ישראל היום, שאין לחסוך בה ויש להשקיע בה את מיטב ההון האנושי והחומרי, היא הסברה שיטתית של צדקת ישראל, מסע נגד הדיקטטורות הערביות המפרות את זכויות האדם והאזרח בתוכן, אינתיפאדה משפטית נגדית כלפי ההנהגה הפלשתינאית ומדינות ערב על פשעי מלחמה ופגיעה בזכויות האזרח וכד'.

אני תומך בהקמת ועדה משפטית, אך ועדה מסוג אחר. יש להקים ועדה ובה טובי המשפטנים בישראל, לניסוח חוקי מלחמה רלוונטיים למלחמה בטרור, ולפעולה נמרצת לאימוצן הפורמלי בחוק הבינלאומי. מן הראוי שוועדה זו תכלול אישים בסדר גודל של השופטים שמגר, ברק ומרים בן פורת, והפרופסורים רות גביזון, אמנון רובינשטיין ודניאל פרידמן. התשתית האתית והפילוסופית לאותם חוקים כבר קיימת - המסמך של אסא כשר והאלוף ידלין, העוסק בנושא.

* BSH