הבלוג של אורי הייטנר

א. מבוא

חוני המעגל היה צדיק ואיש מופת, שפעל בתקופת הבית השני, בן דורו של שמעון בן שטח, במאה הראשונה לפנה"ס. נכדיו הם אבא חלקיה וחנן הנחבא, אף הם חכמים ומלומדים בנסים.

לדמותו נקשרו מספר מדרשים ואגדות, בעיקר סביב כושרו להוריד גשם – סגולה ייחודית לצדיקים, בימים בהם הקיום והכלכלה היו מבוססים על חקלאות ועל הגשם.

למונח "המעגל" מספר פירושים אפשריים: א. הולך בדרך הטובה "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ    וְכָל-דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד' כ"ו). ב. לשון עיגול על "שעג עוגה ועמד בתוכה", במדרש הורדת הגשם. ג. מלשון "מעגילה" – כלי עבודה של טייחים. יתכן שזה היה מקצועו. [1]

דמותו מוכרת בעיקר בזכות שני סיפורים – סיפור הורדת הגשם, וסיפור החרובים ו-70 שנות השינה. עבודה זו תתמקד בסיפורים אלה כפי שהופיעו במקורות ישראל – המשנה והתלמודים ובספר האגדה, בדמותו על פי יוספוס פלאוויוס ובדמותו כפי שמשתקפת בספרות העברית החדשה. יוצרים רבים כתבו על חוני ובהשראת דמותו, ובהם אהרון אלמוג, נתן זך, יהודית כפרי, דן פגיס, אריה סיוון, זרובבל גלעד, דליה רביקוביץ', לוי בן אמיתי, אברהם וילנסקי, שלמה טנאי ואחרים.

בעבודה זו אדון ביצירותיהם של ארי אלון, חנוך לוין ורחל – איך משתקפת דמותו ביצירות אלו תוך השוואה בין היצירות החדשות לטקסטים הקלאסיים וניסיון להבין מה בדמותו של חוני עניין את האמן והיה התשתית ליצירתו.

            ב. חוני המעגל כמוריד גשם

חוני המעגל מופיע במקורות לראשונה במשנה, באזכור אחד ויחיד, בסיפור הורדת הגשמים.

"על כל צרה שתבוא על הציבורמתריעין עליהן, חוץ מרוב הגשמים.  מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שיירדו גשמים.  אמר להם, צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא יימוקו.  התפלל, ולא ירדו גשמים.  עג עוגה, ועמד בתוכה ואמר, ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עליי, שאני כבן בית לפניך; נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך.  התחילו הגשמים מנטפים; אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות.  ירדו בזעף; אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה.  ירדו כתקנן, עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מרוב הגשמים.  אמרו לו, כשם שהתפללת עליהן שיירדו, כך התפלל עליהן שילכו להן.  אמר להם, צאו וראו אם נמחת אבן הטועים.  שלח לו שמעון בן שטח ואמר לו, צריך אתה לינדות; אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו, והוא עושה לו רצונו.  עליך הכתוב אומר, "ישמח אביך, ואימך; ותגל, יולדתך" (משלי כג,כה)" [2].

סיפורו של חוני מופיע במשנה בסדר מועד מסכת תענית. מסכת זו עוסקת בדיני תעניות, ובפרט בתעניות שבית דין היה גוזר על הציבור בתקופות בצורת. פרק ג' ממיין את האירועים שבהם ראוי ומקובל להתריע = לזעוק, לעורר את הציבור ודרכו להשפיע על הקב"ה בתפילה, זעקה וצום. המשנה מציגה רשימה של אסונות שעליהם יש להתריע, כיצד יש להתריע עליהן, מתי גם בשבת יש להתריע.

במשנה ח' נאמר שיש להתריע על צרה שעלולה לבוא על הציבור, זולת רוב גשמים. ההלכה יוצאת מאקסיומה, שגשם הוא טוב, גם אם בטווח הקצר ריבוי גשם עלול להזיק ולכן אסור לזעוק להפסקת גשמים. קריאה כזו היא "משחק באש", היא מסוכנת ויש להיזהר ממנה [3].  

בהקשר להלכה זו מופיעה האגדה אודות חוני המעגל. מן הרישא של האגדה, ברור שחוני היה אדם ידוע כבעל סגולה של הורדת גשמים. סגולה זו שמורה לצדיקים וחסידים, והיא מעידה על חוני כצדיק. הציבור פנה אל חוני בבקשה שיתפלל לרדת הגשמים. מעניין שחוני, שבוודאי חי את הבצורת כמו הציבור כולו, לא יזם את התפילה, עד שקיבל את הפניה. אולם משלקח על עצמו את המשימה, אחז בה ולא הרפה עד שהשיג את מבוקשו.

עוד טרם ניגש לתפילה, גילה ביטחון בתוצאותיה, כאשר אמר לציבור להכניס את התנורים פנימה, לתוך הבית, כדי שלא ינזקו מהגשם הצפוי. התפילה הראשונה – לא הניבה את התוצאות. הוא עג עיגול ונכנס לתוכו. יש בכך אקט של התבדלות מן החברה – הוא בעל קשר ייחודי עם האלוהים והוא מפקיע טריטוריה בעבור הקשר הישיר שלו עם האלוהים. הוא פונה לאלוהים באופן ישיר. אין הוא מבקש אלא דורש להיענות לתפילתו. הנימוק שלו, הוא הקשר המיוחד ביניהם "אני כבן בית לפניך" והעובדה שהציבור בוטח בו בשל קשר זה ואל לו לאכזב אותו "בניך שמו פניהם עליי". הוא פותח במעין שביתת שבת ומודיע לאלוהים שלא יצא מן המעגל על שתפילתו תיענה. ואכן, בעקבות דברים אלה מתחיל לרדת גשם קל. חוני אינו מסתפק בכך, ודורש גשם עז יותר. ירדו גשמי זעף, וחוני אינו מרוצה ודורש גשמי ברכה, גשם נדבות – גשם כפי הראוי לחקלאות. אולם הגשם הזה ירד ללא הפסק עד שהחל להזיק. הציבור שב ופנה אל חוני שיתפלל להפסקת הגשם. ואכן, חוני התפלל והגשם נפסק.

תיאור זה מציג את חוני כדמות בעלת השפעה יוצאת דופן על הקב"ה. יש לו התעוזה לדרוש מאלוהים ולכוון אותו כיצד, מתי וכמה גשם להוריד. התפילה על הפסקת הגשם, מנוגדת להלכה. האגדה מוצמדת להלכה זו. מכאן אני מסיק, שהאגדה הייתה ידועה ומקובלת בציבור, ולכן חכמים לא יכלו להתעלם ממנה, והיה עליהם להתמודד איתה ועם הסתירה בינה לבין ההלכה.

המשנה מספרת על שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין והמנהיג הרוחני החשוב ביותר בתקופת החשמונאים, שהבהיר לחוני שהוא ראוי לנידוי בידי בית דין על מעשהו. הסיבה לכך שאין נגזר עליו נידוי, היא מעמדו המיוחד, בזכות הקשר הישיר שלו לאלוהים. הקשר הוא כקשר בין אב לבנו. האב סולח לבן ש"מנדנד" לו, מפציר בו ודורש ממנו, בשל האהבה האינטימית ביניהם, וכך גם אלוהים לחוני. במערכת יחסים כזו, מעדיף בית הדין לא להתערב.

דבריו של שמעון בן שטח וצירופם להלכה, נועדו לחזק את ההלכה. האמירה היא שלחוני המעגל הייתה פריבילגיה מיוחדת, אך אין להסיק ממנה שמותר להתפלל לעצירת גשמים. נהפוך הוא, "צריך אתה לינדות". אדם אחר ינודה בגין מעשה כזה.

בתלמוד בבלי מופיעה גרסה מורחבת של הסיפור:

מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'.  ת"ר: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים. התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר (חבקוק ב) על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמרו לו תלמידיו: רבי ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית, ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו כך, התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אעפ"כ הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: רבש"ע, עמך ישראל, שהוצאת ממצרים, אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד. השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי, שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום, ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו, ועושה לו רצונו ואומר לו: אבא הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורימונים ונותן לו. ועליך הכתוב אומר (משלי כג): ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך. תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל (איוב כב) "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" ותגזר. אומר אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה, ועל דרכיך נגה אור. דור שהיה אפל הארת בתפלתך, "כי השפילו, ותאמר גוה" דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך. "ושח עיניים  יושיע" דור ששח בעונו הושעתו בתפילתך "ימלט אי נקי" דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך. "ונמלט בבור כפיך" מלטתו במעשה ידיך הברורין. [4]

השוני העיקרי בין גרסת התלמוד הבבלי לגרסאות המשנה והירושלמי (ראה להלן) היא בדמותו של חוני. במשנה ובירושלמי מוצג חוני כעושה ניסים, אינדיבידואליסט הפועל לבדו. כאן הוא מוצג כרב, שלו תלמידים. תלמידיו נמצאים איתו, נוכחים בפעולותיו ותפילותיו והם שותפים בעלילה. הם צופים בהשתאות אחרי הפעולות ומעבירים משוב לרבם. הרב, חוני, קשוב לתלמידיו ופועל בהתאם למשוב. יש כאן מהלך מעניין, הפוך לסדר המקובל, בו התלמידים משפיעים על רבם, המשפיע על הקב"ה ועל פעולותיו.

שלד העלילה זהה לעלילה המשנאית, ואליה מצורפים הדיאלוגים של חוני עם תלמידיו. התלמידים שמעו את פנייתו של חוני לאלוהים שנימק את בקשתו בקרבתו אליו מצד אחד ובציפיית הציבור ממנו (מחוני) ואת שבועתו לא לזוז מן העיגול. כיוון שהתפילה הביאה רק לטפטוף, אמרו התלמידים שאלוהים נענה לתפילתו של חוני, בכך שהתיר את שבועתו (לא לזוז מן העיגול), אך לא נענה באמת לרוח התפילה, שמטרתה הייתה להציל את הציבור מפני הבצורת. דבריהם השפיעו על חוני שביקש גשם חזק, והוריד גשם זלעפות מזיק. שוב התערבו התלמידים, ואמרו שמטרת הגשם היא לאבד את העולם. יש באמירה זו התרסה כלפי שמיא, שהרי ה' התחייב בפני נוח לא להוריד עוד מבול על הארץ, ואף הציג לו את הקשת בענן כאות למחוייבותו זו. חוני שב והתפלל, עד שירדו גשמי ברכה בכמות שגרמה לעם כולו לעלות להר הבית, כמו בגרסת המשנה.

שוב פונים אליו להתפלל לעצירת הגשמים. לא כתוב בפירוש אם הפונים אליו היו "העם" – שעלו להר הבית או תלמידיו. מכל מקום, הפניה אליו היא אל "רבי". כאן נכנס ההבדל המשמעותי השני מגרסת המשנה – נאום אפולוגטי של חוני, המסביר מדוע הוא נענע לבקשה החריגה, הסותרת את ההלכה. הוא משיב לפונים אליו שאין להתפלל על רוב טובה, כלומר להפסקת הגשם, אך למרות זאת הוא נענה להם. ביקש מהם להביא פר כקורבן. בניגוד למשנה, שם מסופר רק על עצם תפילתו לעצירת הגשם, בגירסה זו מובאת לשון תפילתו. חוני מודע לבקשה החריגה, ומסביר אותה באופיו הקשה של עם ישראל, שאינו יכול לעמוד בעונש אך גם לא ברוב טובה. תפילתו מתגשמת, והתלמוד מרחיב בתיאור השפע שאחרי הגשם וההנאה מן השפע. גם כאן מופיע סיפור המסר של שמעון בן שטח, כשהפעם דבריו מפורטים יותר, עם תיאור מפורט של הבן המשיג את מבוקשו מאביו – המשל ליחסי חוני ואלוהים.

בגירסה זאת, מופיעה לראשונה פניה אל חוני מאת "בני לשכת הגזית", שהנם חברי הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית שבהר הבית. במסר אליו, הם מפארים את מעשיו והצלחותיו: הוא גזר מלמטה ואלוהים ביצע מלמעלה, הוא האיר בתפילותיו דור אפל, הגביה דור שפל, מילט מעוון דור שאינו נקי, בתפילותיו ומעשיו.

העיסוק של התלמוד הירושלמי בחוני נפתח בציטוט המשנה עד "נמחת אבן הטועים", לפני המסר של שמעון בן שטח [5]. הגמרא בירושלמי מספרת שהאירוע נעשה בערב פסח, להבדיל מ"סוף אדר" בבבלי. כמו במשנה, גם כאן התפילה הראשונה לגשמים לא נענתה. מפרש כאן רבי יוסי בי רבי בון, שהסיבה לכך היא שחוני לא בא בענווה.

הדא אמרה ערב פסחים היה תני כן בעשרין ביה צמון כל עמא למיטרא ונחת לון:  ונתפלל ולא ירדו גשמים.  אמר רבי יוסי בי רבי בון שלא בא בענוה [6]. 

כאן יש הפסקה בתיאור המעשה, והגמרא מספרת את גירסת הירושלמי לשבעים שנות השינה, בה נעסוק בפרק הבא. המשך הגמרא:

התחילו הגשמים מנטפין.  אמרו: לא באו אלו אלא להתיר נדרו של זה:  אמר לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף.  תני שמואל כמפי הנוד:  אמר לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים.  הדא אמרה הר הבית מקורה היה, ותני כן אסטיו לפנים מסטיו היה. אמרו לו: כשם שנתפללת עליהן שירדו, כך התפלל עליהם שילכו להם. אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.  מה עיסקה דהדא אבן הטועים, אלא כל מאן דהוה מובד מילה הוה נסב לה מן תמן, וכל דהוה משכח מילה הוה מייביל לה לתמן.  אמר להן כשם שאי אפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם כך א"א להתפלל על הגשמים שילכו להם. אלא צאו והביאו לי פר של הודיות. ויצאו והביאו לו פר של הודיות. וסמך שתי ידיו ואמר: ריבונו, הבאתה רעה על בניך ולא יכלו לעמוד בה. הבאתה טובה על בניך ולא יכלו לעמוד בה. אלא יהי רצון מלפניך שתביא רווחה. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ ויצאו ומצאו מדבר מלא כמהים. שאלו את ר"א: מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם? אמר להן: כדי שיהא אדם עומד בקרן העופל ומשקשק את רגליו בנחל קדרון. אבל בטוחים אנו בבעל הרחמים שאינו מביא מבול לעולם מה טעמא (ישעיהו נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. [7]

בגירסה זאת, מובהרת המנוסה של העם להר הבית, בכך שהמקום מקורה. בתפילה להפסקת הגשם, מבקש חוני מאלוהים "רווחה" לעם ישראל. ניתן להבין כאן "רווחה" כשביל הזהב בין הרעה שהעם אינו יכול לעמוד והטובה העודפת, הגשם הרב מידי, שגם בו העם אינו יכול לעמוד. הרווחה היא המידה הנכונה. אין כאן בקשה מפורשת להפסיק את הגשם, בקשה האסורה על פי ההלכה, אלא תיאור הקושי של העם ובקשת רווחה, מעין רמז לכך שיש למתן את עודף הטובה. ואכן, אלוהים מפסיק את הגשם, ומשפיע על הארץ כמהין רבות. בהמשך נשאל ר"א מתי מותר להתפלל להפסקת גשמים, והוא מציג תנאים חריגים של גשם רב מידי המתירים תפילה כזאת, אך מיד מבהיר שגם בקשה כזו, אינה מבטאת חוסר ביטחון באל שלא יוריד מבול. מכאן ניתן להבין שלפחות אחת הסיבות להלכה האוסרת תפילה להפסקת הגשם, היא החשש שמא תפילה כזו עלולה להתפרש ככפירה בהבטחה האלוהית לנוח לא להוריד עוד מבול על הארץ.

המשכה של המשנה, אודות המסר של שמעון בן שטח לחוני, מופיע כאן, לאחר הגמרא העוסקת בסיפור הורדת הגשם והפסקתו. הגמרא אודות דברי שמעון בן שטח:

שאילו נגזרו גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו,  לא נמצאתה מביא את הרבים לידי חילול השם? (והרי ידוע) שכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי. תמן תנינן שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מביא מבול לעולם.  לא נמצאת מעכב רבים מלעשות מצוה וכל המעכב רבים מלעשות מצוה צריך נידוי?

ואמר לו (חוני לשמעון בן שטח): ואין הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק? אמר לו הן, הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק ואין הקב"ה מבטל גזירתו של צדיק מפני גזירתו של צדיק חבירו.  (ולכן אם היה מקרה כמו של אליהו לא היה יורד גשם) אבל מה אעשה לך ואתה מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא על אביו והוא עושה לו רצונו [8]. 

שמעון בן שטח אומר לחוני שאם הייתה נגזרת גזירת עצירת גשמים, כמו בימי אליהו, היה נוצר מצב של חילול השם והיה צריך לנדות את חוני כי הביא את הרבים לידי חילול השם. חוני שואל את שמעון בן שטח: והלא צדיק גוזר והקב"ה מקיים? עונה לו שמעון בן שטח, זה במקרה שגזירת הצדיק מתנגשת עם גזירה של הקב"ה, אך אם היא מתנגשת עם גזירת צדיק אחר, בהכרח אחת משתיהן לא תתקיים וייווצר מצב של חילול השם. אבל, מוסיף שמעון בן שטח, מה אעשה וכו' ולכן אינני יכול לנדות אותך.

בספר האגדה, מביאים ביאליק ורבניצקי את גרסת תלמוד בבלי המלאה [9] .

            ג. חוני וסיפור החרובים ושבעים שנות השינה

הסיפור השני הנוגע לחוני, בנוסף להורדת הגשם, הוא הסיפור על חוני שישן במשך 70 שנה. סיפור זה אינו מופיע כלל במשנה. הוא מופיע בתלמודים, אך הגירסאות של הירושלמי והבבלי שונות לחלוטין.

סיפור השינה של חוני בירושלמי, מופיע בתוך הסיפור על הורדת הגשם:

א"ר יודן גיריא הדין חונה המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא. נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב גם ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין, עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות.  לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא וחמא עלמא מחלף - זוויי דהוות כרמי' עבידא זייתין זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו.  שאל ליה למדינתא אמר לון: מה קלא בעלמא? אמרון ליה: ולית את ידע מה קלא בעלמא? אמר לון: לא. אמרין ליה: מאן את? אמר לון: חוני המעגל.  אמרון ליה: "שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה". עאל ואנהרת וקרא על גרמיה (תהילים קכו): "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים [10]". 

בעברית:

חוני המעגל היה סמוך לחורבן בית המקדש. יצא להר אל הפועלים. עד שהוא שם, ירד גשם. נכנס למערה אחת. לאחר שישב נתנמנם לו ועשה שקוע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה שנית. לסוף שבעים שנה נעור משנתו, יצא לו מן המערה וראה עולם מוחלף – מקום שהיה כרמים עושה זיתים, מקום שהיה זיתים עושה תבואה. שאל לו להעיר. אמר להם: 'מה קול מעולם?' אמרו לו: 'ואין אתה יודע מה קול בעולם?' אמר להם: 'לא'. אמרו לו: 'מי אתה?' אמר להם: 'חוני המעגל'. אמרו לו: 'שמענו שהיה נכנס לעזרה והיא מאירה". נכנס והאירה וקרא על עצמו: 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' [11].

גירסה זו הינה מדרש לפסוק מתוך שיר המעלות, מזמור קכ"ו בתהילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". על פי גירסה זו ישן חוני במשך 70 שנה, בכל תקופת גלות בבל. נחסכו ממנו אסון חורבן הבית ואסון הגלות והוא התעורר היישר לשיבת ציון. המדרש מתייחס כפשוטו לפסוק – לא "היינו כחולמים" כביטוי להתפעלות מהנס הגדול של שיבת ציון, אלא כמי שישנו וחלמו. כמו גרסת הבבלי (ראה להלן) גם גרסת הירושלמי עוסקת בשאלה האם וכיצד קיבלו את חוני בני הדור אליו התעורר. כאשר הוא מספר שהוא חוני, כלל לא נשאלת השאלה המתבקשת, איך יתכן שאתה עדיין חי, הן חלפו 70 שנה מאז הסתלקת. חוני הוא צדיק נערץ, מחולל נסים, ולכן הדבר אפשרי. מה שנדרש הוא להוכיח שאכן באיש זה מדובר. "נייר הלקמוס" שהציבור מציב לו, הוא היכולת להאיר את העזרה בהילתו – סגולה שחוני התברך בה. משעמד במבחן שהעמידו לו, קיבלוהו כמובן מאליו, כחוני המעגל.

בעיה המתעוררת במדרש זה, היא אנכרוניסטית – חוני פעל בתקופת שמעון בן שטח, במאה הראשונה לפנה"ס, וכאן מדובר בתקופת חורבן בית ראשון, במאה השישית לפנה"ס. את הקושיה הזאת מתרץ הירושלמי, בכך שמדובר בחוני מעגל אחר, סבו של חוני המעגל הידוע "חונה המעגל בר בריה דחוני המעגל".

בתלמוד הבבלי מופיע סיפור אחר לגמרי, שהמשותף לו לגירסת הירושלמי היא שבעים שנות שינה:

אמר ר' יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק [חוני א.ה.] היה מצטער על מקרא זה: (תהילים קכו) "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא. אמר ליה: האי עד כמה שנין טעין? אמר ליה: עד שבעין שנין. אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין?! אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה. כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא נים. אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה? א"ל: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה. אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? אמרו ליה: בריה ליתא בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש. שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל. דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו. לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה. חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא [12].

תרגום הרב עדין שטיינזלץ: והאם יש מי שישן שבעים שנים בחלום? יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב. אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען פירות? - עד שבעים שנה. - פשוט לך שאתה חי שבעים שנה?! אמר לו אדם זה - אני, עולם מלא חרובים מצאתי. כפי ששתלו לי אבותיי, כך שותל אני גם כן לבניי. ישב, אכל פיתו, באה לו שינה וישן. הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין, וישן שבעים שנה. כאשר קם ראה אדם, שמלקט מהם, מן החרובים. - אתה הוא ששתלת אותו? - בן-בנו אני. - נמצא מכאן, שישנתי שבעים שנה. ראה את חמורו, שנולדו לה עדרים-עדרים של חמורים. הלך לביתו. אמר להם: בנו של חוני המעגל, האם הוא חי? - בנו איננו עוד, בן-בנו ישנו. אמר להם: אני. לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע את החכמים שאומרים:"מאירות וברורות הלכותינו כְּבִשְׁנוֹת חוני המעגל". שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהייתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. זה שאמרו אנשים בפתגם מקובל: או חברה או מיתה.

במדרש זה, דמותו של חוני היא של אחד מחכמי הדור, שהיה פותר כל קושיה בבית המדרש, עד ששבעים שנה אחרי העלמו עדיין היה מופת לחוכמה ולכישרון להתמודד עם קושיות קשות ולפתור אותן.

מיקומו של הסיפור הוא מיד אחרי סיפור הורדת הגשמים, והקשר האסוציאטיבי הוא דמותו של חוני, גיבור שני הסיפורים. לאחר סיפור הגשמים, נזכר ר' יוחנן ומספר על חוני, המכונה כאן "אותו צדיק", שישן 70 שנה.

גרסת הירושלמי היא מדרש ל"היינו כחולמים", כסיפור על הרדמותו של חוני בתקופת הגלות. בגרסת הבבלי, הקשר ל"היינו כחולמים" הוא השתוקקותו של חוני לזכות ל-70 שנות חלום. מספר ר' יוחנן על חוני, שכל ימיו היה מצטער על פסוק זה. בלשון התלמוד, "היה מצטער על", פירושו - היה מצטער על שלא זכה לקיים את האמור [13]. חוני תמה על משמעות הפסוק: האם יתכן שאנשים שחיו בזמן חורבן בית ראשון, חלמו 70 שנה וזכו לראות בשיבת ציון? ומכאן המדרש מספר כיצד גם חוני זכה לשינה בת 70 שנה.

המדרש מספר על פגישתו עם אדם הנוטע חרובים, ושומע מפיו שהעץ מניב כעבור 70 שנה. מנין לך שתחיה עוד 70 שנה? שאל, ונענה: כשם שאבותיי נטעו לי חרובים כך אני נוטע לצאצאיי. לאחר אותה פגישה נרדם חוני למשך 70 שנה. בקומו ראה שוב איש, הקוטף חרובים מאותו עץ. בשיחה עמו הבין שהוא נכדו של נוטע החרובים. מכאן הסיק, שזכה וקויים בו מה שנאמר באותו פסוק מתהילים, והוא ישן במשך 70 שנה.

בניגוד לגרסת הירושלמי, בה זכה חוני לאחר התעוררותו לכבוד והערצה, גירסת הבבלי מציגה דמות של גיבור טרגי, שלא מצא את מקומו בעולם אליו התעורר. בביתו לא הכירוהו ולא האמינו לו שהוא חוני. בבית המדרש זכה לשמוע איך כעבור 70 שנה עוד מכירים בגדולתו, אך כשהציג את עצמו, לא האמינו לו. במצב זה ביקש נפשו למות ומת.

מדרש זה עוסק במקומו של האדם בעולם ובאחריותו לדורות הבאים. אל לו להסתפק בכך שהוא מייצר לעצמו. הוא קיבל מן המוכן את טוב הארץ, כיוון שהדורות שקדמו לו פיתחו אותה, והוא אחראי להמשיך ולפתח את הארץ כדי לדאוג לדורות הבאים. חוני שומע על כך מאדם פשוט שפגש בדרך. נס השינה בת השבעים שנה, לה ייחל בשל אותו פסוק מתהילים, אפשר לו להיווכח הלכה למעשה בנכונות הדברים של נוטע העץ, כאשר פגש את נכדו קוטף את הפירות. בבית המדרש נוכח שכמו העצים והפירות, כך המסורת ולימוד התורה. הוא קיבל מסורת מאבותיו והעביר לדורות הבאים. כפי שזכה לראות את הנכד הקוטף מפרי העץ שנטע סבו, כך זכה לראות דור חדש של חכמים ממשיך ללמוד תורה ואף להיתלות בו כבאילן גדול.

עם זאת, כיוון שאותם חכמים היו שני דורות אחריו והוא לא יכול להשתייך לחוג שלהם, הוא לא מצא עוד טעם בחייו. פשט המדרש הוא שחלשה דעתו מן העלבון, שלא הוכר ולא קיבל את הכבוד המגיע לו, אולם הפתגם "או חברותא או מיתותא" מבהיר, לדעתי, שכוונת המדרש היא לכך שהוא לא מצא את מקומו בחברה ולכן, בבדידותו, ביקש את נפשו למות.

גרסת ספר האגדה זהה לגרסת הבבלי [14].

* עבודה בקורס "אישי חז"ל בספרות ובשירה", עבור פרופ' חיים באר. הציון - 100.