הבלוג של אורי הייטנר

ד. מותו של חוני המעגל

המסורת על מותו של חוני המעגל מופיעה בשתי גרסאות. הגרסה הראשונה היא בתלמוד הבבלי – ביקש את נפשו למות בשל בדידותו, "או חברותא או מיתותא".

גרסה שונה מופיע בספרו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) "קדמוניות היהודים". בספרו, מביא יוסף בן מתתיהו פרשיה נוספת אודות חוני המעגל, שאינה מוכרת במקורות היהודיים הקלאסיים.

הרקע לפרשה הוא מלחמת האחים בין יוחנן הורקנוס ומרדכי אריסטובולוס, בניה של שלומציון המלכה – מלחמה שהביאה להתפוררות שלטון בית חשמונאי ועצמאות ישראל. רוב העם נטה אחרי הורקנוס. הכוהנים תמכו באריסטובולוס. האליטה של העם ברחה למצרים. באותה תקופה חוני התחבא. חוני, הנקרא כאן חוניו, מוגדר "צדיק אחד חביב אלוהים... שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע בקולו והמטיר". חוני נתפס בידי אנשי מחנה הורקנוס. הם דרשו ממנו, שכשם שבתפילתו הצליח להפסיק את הבצורת, כך יתפלל עתה לתבוסתם של אריסטובולוס ואנשיו. חוני סרב להיענות לבקשה. הוא נעמד בתוכם וקרא: "אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים אתי הם עמך והנותרים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו". בעקבות דברים אלה, "הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה" [15].

יוסף בן מתתיהו פעל למעלה ממאה שנה אחרי ימיו של חוני, וכנראה שהכניס לספרו מסורת מקובלת אודות נסיבות מותו. דמותו של חוני בסיפור זה, היא של אדם מפורסם כצדיק וחביב אלוהים, בדיוק כפי שהיה מפורסם ככזה בסיפורי המשנה והתלמוד, בזכות תפילתו שגרמה להפסקת הבצורת. כאן אין כל אזכור לחלקו השני של הסיפור, אודות תפילתו להפסקת הגשמים.

כמי שידע להיענות לדרישת הציבור ולשכנע את אלוהים להיענות לתפילתו, כך אנשי הורקנוס ניסו להפעילו כדי להביא לתבוסת אריסטובולוס. חוני סרב בשום אופן להיות שכיר תפילה מסוג זה, בוודאי לא למען מטרה פוליטית של הבסת צד אחד במלחמת האחים. על כך הוא שילם בחייו.

מיתוס זה מעצים עוד את דמותו של חוני, כמי שמסר נפשו על אחדות העם ולא היה מוכן לעשות שימוש בכוחו, למען מטרה שלא האמין בצדקתה.

יש לציין, שיוסף בן מתתיהו פעל כ-400 שנה לפני חתימת התלמוד, וסביר להניח שלא הכיר את סיפור מותו של חוני על פי הבבלי.

ה. ארי אלון: "דכאונו האינסופי של חוני הבבלי"

בשנת תש"ן 1990, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, הוקדש גיליון כפול של כתב העת לתנועה הקיבוצית "שדמות", לספרו של ארי אלון "עלמא די". ספר זה, המשלב מדרשים, הגות, סיפורת וזיכרונות אישיים, הוא מעין חשבון נפש אישי ולאומי שכתב אלון. רבים ממדרשיו עוסקים בערך העליון של לימוד התורה מצד אחד, ובצורך בחיבור בין התורה והמעשיות הארצית. הוא מבחין בין "החולמים בהקיץ" – שכל עולמם תורה ומנותקים מהחיים הארציים, לבין "הקצים בחלומות" – אלה ששינו את ההוויה היהודית של החולמים בהקיץ ובנו בא"י חיים ארציים ממשיים ליהודים, אך איבדו את הנשמה היתרה שבחלום, שבלימוד התורה. גם מדרשו על חוני – "דכאונו האינסופי של חוני הבבלי", עוסק במתח שבין עולם התורה והחיים הארציים.

המדרש עוסק ב"חוני הבבלי". על פי אלון, יש לנו שתי דמויות שונות של חוני – זו שמופיעה בתלמוד הירושלמי וזו המופיעה בתלמוד הבבלי. "חוני הבבלי הוא תלמיד חכם טראגי, לעומת חוני הארצישראלי שהוא צדיק אנטי-טראגי. שניהם נרדמו לשבעים שנה והתעוררו לעולם אחר. חוני הארצישראלי נרדם סמוך לחורבן בית המקדש הראשון והתעורר עם בניית בית המקדש השני ונכנס לעזרה והאיר אותה בהילתו והיה גיבור ונערץ. חוני הבבלי יצא גיבור ונערץ מבית המדרש ונרדם לשבעים שנה וחזר עלוב ומושפל לאותו בית מדרש וביקש את נפשו למות [16]".

חוני הארצישראלי פועל בעולם שבמרכזו בית המקדש ופולחנו, עולם מיסטי שבו מקום לצדיק עושה ניסים כמוהו. בתקופה שבה בית המקדש אינו קיים, הוא משעה עצמו מהעולם, כיוון שאין הוא רלוונטי לעולם זה. הוא חוזר לבית המקדש השני וזוכה להערצה ולגדולה. חוני הבבלי פועל בעולם שבמרכזו בית המדרש, ודמות המופת בו הוא התלמיד החכם. לעומת ההערצה בה מתקבל חוני הארצישראלי בשובו, חוני הבבלי נדחה ונותר מחוץ למחנה. לכן הוא מכונה "דמות טראגית".  מדרשו של אלון עוסק בחוני הבבלי, בהתאם לאג'נדה של ספרו.

עולמו של חוני הבבלי הוא עולם בית המדרש וחברתו היא מעמד תלמידי החכמים. חוני וחבריו מנותקים מהעולם שמחוץ לבית המדרש ובזים למעמד עמי הארצות. בין שני העולמות ושני המעמדות קיים נתק.

סיפורו של אלון מתחיל בציטוט המדרש, מתוך התלמוד הבבלי, על שנתו של חוני המעגל.  לאחר מכן דורש אלון את המדרש.

"חוני הבבלי הוא תלמיד חכם טראגי המסתגר בדל"ת אמות של בית מדרש, מתמכר לתורה הנלמדת, וחי חיי עולם. הוא הגדול מבין תלמידי החכמים בדורו. על כל קוץ וקוץ הוא דורש תילין תילין של הלכות. על כל קושיה וקושיה הוא יודע לתרץ תירוצים רבים – אולי עשרים וארבע. ובכלל, כל עוד הוא בבית המדרש אין אפילו קושיה אחת שנותרת בלתי פתורה ובלתי צלולה [17]".

תיאורו של חוני היא של אדם החי בתוך עולם מושלם וסגור, לכאורה – עולם בית המדרש. בתוך עולם זה, הוא הגדול שבין הגדולים. על כל קוץ – כל סימן שעל האותיות בתורה, הוא יודע להקשות קושיות רבות ולכל אחת מהם לתרץ תירוצים רבים. עולמו הוא מושלם, עד כדי כך שאין הוא משאיר ולו סוגיה בלתי פתורה אחת. תיאור זה מסתמך על האמור במדרש בבבלי, בו מצוטטים תלמידי חכמים בבית המדרש אליו חוזר חוני בקומו משנתו הארוכה: "שכאשר היה [חוני] נכנס לבית המדרש, היה מתרץ כל קושיה שהייתה להם לחכמים". רמז לבאות מביא אלון במשפט "כל עוד הוא בבית המדרש", ללמדנו, שהעולם הסגור והמושלם הזה תקף כל עוד הוא "מסתגר בדל"ת אמות של בית המדרש". אם יצא מהסתגרותו לחיים האמיתיים, ספק אם אותה השלמות תשמר.

"יום אחד הוא יוצא מבית המדרש ומתחיל ללכת בדרך. לא ברור מה גרם לו לצאת מבית המדרש, ולא ברור אם ידע עד כמה תהיה יציאה זו משמעותית להמשך חייו. מכל מקום, בדרך הוא רואה עמהארץ אחד נוטע עץ חרוב. הוא מקשה לו את הקושיה הבאה: 'הרי חרוב אינו טוען בפירות אלא לאחר שבעים שנה – ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו?" – חוני, כאמור, הוא גדול מקשי הקושיות בדורו. הוא כבר התרגל לכך שאין תלמיד חכם בבית המדרש שאיננו ירא את קושיותיו. משום כך הוא נדהם לעמוד מול נוטע החרובים הבריא והמגושם, המעז לענות לו על קושייתו המפולפלת בביטחון עמארצי חד משמעי: 'אני מצאתי עולם עם חרובים – כשם ששתלו לי אבותיי, כך אשתול לבניי...'. התשובה הזאת מערערת לחלוטין את עולמו של חוני. הוא נכנס למערה ושוקע בתרדמה אפאטית המתפרשת על פני שבעים שנה [18]".

למה ישן חוני שבעים שנה? ארי אלון אינו מסתפק בהסבר של רבי יוחנן, ששנתו היא הגשמת משאלה לממש את פירושו ל"היינו כחולמים", והוא מספק הסבר אחר לגמרי. לפי אלון, חוני שקע בתרדמה אפאטית, לאחר שהמפגש הנדיר עם המציאות שמחוץ לבית המדרש ערערה את עולמו. אלון מסביר את עצם יציאתו של חוני מבית המדרש כאירוע נדיר שטעמו אינו ברור. חוני אינו מכיר את העולם שבחוץ. הוא רואה אדם, ועל דרך ההרגל מקשה עליו קושיה, כפי שהוא מקשה על תלמידי חכמים. בניגוד לתשובותיהם המפולפלות של תלמידי חכמים, שאלון רומז שנועדו לרצות את חוני, וכל כולן בעולם הפנימי של בית המדרש ובלוגיקה פנימית מושלמת, אך לא בהכרח קשורה למציאות, אותו נוטע, עמהארץ, משיב תשובה בהגיון הבריא של החיים. התשובה הישירה והברורה הזאת, מכה את חוני בתדהמה. לפתע נראה לו כל עולמו, כעולם וירטואלי, שהפלפול בו הוא לשמו, והנה הוא לומד תורת אמת ומוסר אמיתי מהגיון דבריו של בן המעמד הבזוי והנחות, מעמד עמי ארצות. חוני אינו יכול להיות שייך לעולם זה, אך עולמו שלו מתערער. הוא חש נחיתות לעומת אותו עמהארץ, חרף היותו בפסגת הפסגות של עולם תלמידי החכמים בדורו. הוא חש תלישות וניכור, שבאים לידי ביטוי בשבעים שנות תרדמה אפאטית.

"הוא עתיד להתעורר חוני אחר לחלוטין. הוא עתיד להתעורר לתוך תירוצו המתגשם של עמהארץ – לתוך עולם נטוע בחרובים. לבית המדרש הוא לא יצליח לשוב. תלמידי החכמים – מעריציו לשעבר – לא יכירו בו ולא יכירו אותו. הוא ישאל את נפשו למות [19]".

כעבור 70 שנה מתעורר חוני, והדבר הראשון שהוא פוגש, הוא התגשמות תירוצו של עמהארץ. פגישה זו משנה אותו לחלוטין. אם תשובתו של הנוטע הכתה אותו בתדהמה וגרמה לו לאפאתיה ולתרדמת, התגשמות תשובתו מבהירה לו את היתרון הגדול של הנוטע עליו ועל עולמו. הם, בעולמם הווירטואלי, מתפלפלים ב-24 תירוצים על כל קוץ, אך הפלפול כולו נשאר בתוך העולם הווירטואלי. לעומת זאת, השכל הישר שבתשובת הנוטע, מתגשמת בפועל במציאות, ומבטאת המשכיות שעולם התורה יכול ללמוד ממנה ולהתקנא בה.

על פי פרשנותו של אלון, הסיבה לכך שבבית המדרש לא הכירו את חוני, היא שהוא חזר כאדם אחר לחלוטין. הוא אינו יכול עוד להתחבר אליהם, לכל היותר הוא יכול להתענג על הערצת עברו, והם אינם יכולים להתחבר אליו. תלישותו וניכורו מוחלטים – לעולם עמי הארצות מעולם לא היה שייך ואינו יכול להיות שייך. בעולם בית המדרש אין הוא מוצא את מקומו, בגירסתו החדשה.

אלון מצביע על הדמיון הרב בין סיפורו של חוני לסיפור רשב"י ובנו בצאתם מן המערה. שני הסיפורים מתארים את המפגש הדרמטי בין התלמיד החכם לבין עמהארץ – רשב"י עם החורשים והזורעים וחוני עם הנוטע.

המפגשים הללו "הם מפגשים בין החיים חיי עולם לבין החיים חיי שעה. בין תושבי עלמא די לתושבי עולם ב'. למפגשים הללו יש תוצאות דרמטיות. הם גורמים לתלמידי החכמים להביט באופן שונה לחלוטין על חיי העולם שלהם ועל חיי השעה של זולתם.

חיי שעה הם חיים של כאן ועכשיו בלבד. חיי עולם, לעומת זאת, הם חיים המתרחשים בו זמנית על פני כל נקודות הזמן וכל נקודות המקום האפשריות. זמנם של חיי עולם אלו הוא מלפני בריאת העולם עד לאחרית הימים ועד בכלל. מקומם בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה בעת ובעונה אחת. כל צורת חיים שאיננה תלמוד תורה מאופיינת בהעדר הרצף הזה [20]".

חוני היוצא מבית המדרש, בז בלבו לאותם האנשים שסביבו החיים חיי שעה, בניגוד אליו ואל חבריו שחיים חיי עולם. המפגש עם הנוטע, ערער את החלוקה הדיכוטומית הזו. אם הם חיים חיי שעה בלבד, למה אותו עמהארץ נוטע עצים שלא יהנה מהם? אולי גם עמהארץ פועל "לשמה", ולא רק תלמידי החכמים, כפי שהיה מקובל בעולמו? אולי גם בעולם הארצי, יש שיקולים של חיים מעבר לכאן ולעכשיו? ואם כך, מה היתרון של תלמידי החכמים על עמי ארצות. אדרבא, אולי יש יתרון דווקא לאותו נוטע, שחי חיי עולם באופן ריאלי, הממקם אותו כאדם ממשי על רצף הדורות, בין מי שנטעו את העצים שמפירותיהם הוא אוכל, לבין מי שיאכלו את פירות העצים שהוא נוטע.

"כל עוד הוא חי את הלימוד הוא אינו מקשה קושיות על החיים בעולם הנתון, ועל טעם החיים בעולם הנתון. הלומד תורה 'לשמה' מונע עצמו מלטפל בעולם הנתון. הוא שוקע אל תוך אחת מאותן סוגיות אנטי רלוואנטיות, ומשקיע את כל האנרגיה היצירתית אינטלקטואלית שלו בהתפלפלות סביבן. כל הבעיות שלו מתחילות כשהלימוד נקטע. הקטיעה מכריחה אותו להסתכל אל העולם הזה לא כאל משטח המראה אל אחד מאינסוף העולמות האפשריים, אלא כאל משטח נחיתה. והנחיתה היא טראגית.

הוא שואל את הנוטע 'למה אתה נוטע?'. הנוטע לא שואל את עצמו שאלות כאלו. ברור לו שעצם הנטיעה אינה מותנית באכילת הפירות. לחוני ההולך בדרך זה לא ברור. כי חוני שבדרך אינו מוצא כל טעם בפעילות ששכרה הסימולטאני איננו לצידה. אין לו לחוני בעולמו אלא דל"ת אמות של תלמוד תורה, משום כך בשעה שאיננו לומד אין לו בעולם כלום. חוני הולך בדרך ומסתכל על העולם הזה מבחוץ. הנוטע חי אותו מבפנים. אשליית ה'בפנים' של חוני נמשכת כל עוד הוא שקוע בלימוד. הנוטע מעוגן בעולם הזה. מעבריו בין הזמנים אינם כה חדים כמעבריו של חוני. הוא אינו נע בין ההתמכרות המוחלטת אל ה'לשמה' לבין הבריחה המוחלטת אל התרדמה והאפאטיות. הוא נטוע בעולם הזה, אך איננו מכור לכאן ולעכשיו. הוא אוכל את החרוב שנטעו לו אבותיו, ונוטע את החרוב שיאכלו בניו. הוא איננו דוחס את כל העבר והעתיד לתוך יחידה פנטסטית של הווה רגעי. הוא איננו כורת את ענפי העבר והעתיד שהוא יושב עליהם.

המציאות של חוני שונה לחלוטין. היא מטוטלת פנטסטית טראגית. או הכל או לא כלום. כשהוא משתקע בתלמוד תורתו, יש לו הווה מפואר שאיננו אלא עתיד ועבר המהותכים בהיתוך שמיימי. אולם כשאינו משתקע בתורה אין לו בעולמו מאומה. הוא בורח, בורח [21]".

מדרשו של ארי אלון מבקר את "עולם התורה" – הן את התלישות הגלותית הטרום ציונית והן את העולם החרדי בימינו. התמכרותם ל"תורה לשמה", להבדיל מתורת חיים, היא בחירה בתורה המחליפה את החיים ולכן אינה רלוונטית למציאות, אינה משפיעה על המציאות, מנותקת. לכאורה. הם חיים חיי נצח, אך למעשה דווקא הם חיים חיי הווה. ההווה שלהם, שבו מהותכים העבר והעתיד בבלילה אחת, מנתק אותם מהעבר הממשי ומהעתיד הממשי, אותם מבטאים נוטעי הפירות וקוטפיהם לדורותיהם. אף שבספרו הוא מרבה לבקר את מי שחיים את החיים הארציים כשהם נטולי תורה וחלום, הוא רואה בחיים המעשיים את הבסיס שממנו יש להמריא לחלום, ושעליו נטועה התורה.

70 שנות השינה של חוני, הם התכרבלות דיכאונית במערה, של אדם "שאיננו יכול להישיר פנים אל מול המציאות המגולמת בתשובתו של הנוטע, והוא איננו מסוגל לחיות חיים פשוטים. איננו יכול לעמוד בפני העומס הפשוט והיומיומי שאין כל דמיון בינו לבין העומס הפנטסטי של הסוגיה התלמודית [22]".

אלון מתמודד עם הפער שבין אגדת חוני ואגדת רשב"י. עולמם של רשב"י ובנו במערה היה המשך מזוקק של עולם בית המדרש שלהם, כאשר הוא נטול חולין לחלוטין, ואפילו מגע עם ההוויה הארצית החומרית אינו קיים, ולכן בצאתם מן המערה הפער בינם לבין "החורשים והזורעים" כה עמוק, קיצוני ואלים. לעומתם, חוני הגיע למערה אחרי המפגש עמהארץ, שטלטל אותו וערער את עולמו, ולכן חוויית המערה שלו היא דיכאונית.

הדיכאון של חוני, שהביא למותו, החל במפגש עם הנוטע והידרדר לאחר המפגש המחודש עם בית המדרש. בשובו לבית המדרש, הבין נכוחה שאין הוא יכול למצוא את מקומו בעולם שמחוץ לבית המדרש, אך אין הוא יכול עוד למצוא את מקומו בעולם בית המדרש.

"למעשה, מאותו רגע שבו נפגש עם נוטע החרובים איבד את היכולת הוירטואוזית שלו לרחף בו זמנית בכל העולמות האפשריים. מרגע זה ואילך לא מרפה ממנו נוכחותו הדומיננטית של העולם הזה – עולם החורשים והזורעים והנוטעים.

תנאי הכרחי להיות תלמיד חכם ולשכון באולימפוס של אלים לומדים הוא היכולת להינתק מחיי העולם הזה ולחיות חיי עולם. יכולת זו אינה אלא היכולת להתרכז ריכוז מוחלט בעולם הנלמד, שאינה אלא היכולת להינתק ניתוק מוחלט מהעולם שאיננו נלמד שהוא עולמו של עמהארץ. 'ההולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה!  - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו...'

- פשוטו כמשמעו: קודם כל יוצאים מבית המדרש, אחר כך הולכים בדרך, אחר כך פוזלים לצדדים, אחר כך מאבדים את היכולת להיות תלמיד חכם ולחיות חיי עולם בכל העולמות האפשריים... מתחייבים על הנפש...

חוני התחייב בנפשו. איבד את היכולת להיות תלמיד חכם. מה שנותר לו זה לצפות מהצד על הטרגדיה של עצמו. הוא אינו מסוגל לכך. הוא שואל את נפשו למות" [23].

אלון מדמה את חוני לאותם בני הדורות האחרונים, שפלירטטו בבית המדרש עם ההשכלה והספרות החילונית וכתוצאה מכך התנתקו מעולם בית המדרש, אך לא הצליחו למצוא את מקומם מחוץ לו ולא יכלו לחזור אליהם. הם, כמו חוני, חוו חוויה טרגית של ניכור ותלישות.

חוני מבין את הלוגיקה הפנימית של הסתגרות עולם בית המדרש, כיוון שהמפגש עם העולם שמחוצה לו יערער את יסודותיו. אך משמעות הדברים, היא שהיסודות הללו אינם יסודות של אמת, אלא יסודות וירטואליים, ולכן היכולת לקיים את עולם בית המדרש כמות שהוא, היא ניתוק מוחלט מן העולם.

ו. חנוך לוין: דודי חוני

ב-1966 כתב חנוך לוין הצעיר, בן ה-23, במדורו הסאטירי "דף האחוריים של חנוך לוין", שערך בעיתון הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב "דרבן", את הסיפור הקצר "דודי חוני".

"דודי חוני שכב לישון מתחת לחרוב והתעורר מקץ 2000 שנה מתחת ללוח מודעות. גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל.

ימינו, ימי שיר השירים, הניצנים נראו בארץ, כמו שנאמר בפזמונים הפופולאריים.

כל שד – עופר, כל אף – מגדל. דודי חוני היה אדם תמים. הוא ניער את העשבים מכותנתו והלך אל הרחוב למכור את מעגליו. והימים, ימי שיר השירים; חינניות מנומשות טופפות לאיטן כשהן נשענות על חמודים מתולתלים וצוואריהן מכוסים פרוות שועלים קטנים. דודי חוני, היה אדם בלתי מציאותי; הוא חש למכור מעגלים בעולם ישר זווית. הייתה זו שטות.

כמובן, הימים, ימי שיר השירים, מה תעשה שולמית ספורטיבית במעגלי זקן עיקש? הימים נפלו זה אחר זה כמו חרוזים. שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם. הם הרנינו לך את ימותיך באבי אביך. אני ידעתי שדודי חוני לא יוכל לשיר. הוא היה זקן. 2000 שנים הופכות כל אדם לספקן. כששמע אותם שרים שהם חבצלות השרון ושושני העמקים שעיניהם כיונים ולחייהם כערוגות בושם, חייך ולא האמין.

אלוהיו שלו לא ידבר חלקלקות כאלה אפילו כשהיה מרוצה. הרבה חורבן ראה מכדי שיתפתה להאמין שקורות בתיהם עשויות ארזים.

ראיתיו בפעם האחרונה לפני חודש. בטרם יצא, השליך אל האש את מגילת היוחסין שלו, מגילה עתיקה ומפוררת. בין דודי חוני לבין ברטה קיש הייתה רשימה ארוכה של מחשבי קיצין מבולבלים אך נקיי זרע. לא היה סיכוי שיהיה המשך, הימים ימי שיר השירים, כל הפקחים הם ממזרים. ראיתי אותו יורד לכיכר העיר ומתמוטט בתוך המון רב של ששים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות לאין מספר.

מכרים סיפרו לי שהמשיך ללכת ולצייר את עיגוליו. בשדרה אחת התקלסו בו הילדים והוא גער בהם שלא יבלבלו לו את העיגולים. שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות, פירשה את דבריו באופן מסולף וטלפנה למשטרה. מצאוהו השומרים הסובבים בעיר, היכוהו פצעוהו.

השבעתי אתכן, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו? [24]"

הסיפור עוסק בשבר התרבותי היהודי-ישראלי-עברי בימינו, ובביקורתו של היוצר על ההוויה הציונית, בתלת שיח וירטואוזי בין שיר השירים, חוני המעגל וההוויה הישראלית העכשווית.

על פי גרסת התלמוד הירושלמי, חוני המעגל נרדם סמוך לחורבן בית ראשון והתעורר עם הקמת הבית השני. חוני בסיפורו של לוין נרדם לאחר חורבן הבית והתעורר לתוך ההוויה הציונית של מדינת ישראל, שמקובל להציגה כבית השלישי. אולם בעוד חוני מן הירושלמי מתקבל בכבוד מלכים, הציבור זוכר אותו כמי שמכניס אור לבית המקדש בהיכנסו אליו ואכן בכניסתו לעזרה היא מתמלאת נהרה, ובעוד חוני מהבבלי אינו מתקבל בבית המדרש אך הוא לפחות זוכה לשמוע שהדור החדש זוכר אותו לטובה ומתהדר בגדולתו בתורה – חוני של חנוך לוין מגיע לחברה הישראלית, ולא זו בלבד שאינו מוצא את עצמו ונתקל בעוינות ובוז, "גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל".

הזירה של הסיפור היא מדינת ישראל של שנות השישים. החברה רואה עצמה כהתגלמות שיר השירים. שיר השירים הוא שיר רענן של אהבה ונעורים. העבריות הצעירה תפסה את עצמה במונחים של התפרצות מחודשת של נעורים וביהדות הגלותית – כזקנה ומיושנת. חנוך לוין לועג לתפיסה הזאת, ומציג את ההוויה הישראלית כהוויה תרבותית רדודה ווירטואלית, שיש לה יומרה של שיר השירים, אך למעשה אין היא אלא פלגיאט זול של פזמונים פופולאריים. בהוויה הזו, היכולת לשרוד היא רק באמצעות התחברות לאותה תרבות פזמונית "שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם". כל הסיפור מתאר את ההוויה הישראלית כבבואה עלובה של שיר השירים. הצעירים הישראלים מאמצים את מראה הנעורים החיצוני של הוויית שיר השירים – השולמית, שדייך כעופרים, אפך כמגדלות, שועלים בכרמים, חבצלות השרון ושושני העמקים, עיניהם כיונים ולחייהם כערוגות בושם. "יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה" נכתב בשיר השירים, ואצל לוין – "שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות". בשיר השירים השולמית אומרת "מצאוני, השומרים, הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני". אצל לוין השומרים היכו את חוני, אחרי שהשולמית "פירשה את דבריו באופן מסולף וטילפנה למשטרה". בשה"ש אומרת השולמית "השבעתי אתכן בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". לוין, המספר, מסיים את סיפורו: "השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו"?

הדוד הוא הגבר האהוב בסיפור האהבה בשיר השירים. בסיפורו של לוין, חוני נקרא "דוד". בעצם כינויו "דוד" הוא הופך לדמות בתוך ההוויה של "שיר השירים", אף שהוא זר ומוזר להוויה הישראלית של פסבדו שיר השירים, אותה מבקר לוין. יש כאן אמירה, שההוויה הישראלית אינה יכולה להתנער ממה שמייצג הדוד. "דוד" הוא גם ביטוי לאדם ארכאי גלותי בעברית הישראלית המודרנית [25]. ההוויה הישראלית אינה יכולה להתנתק מן הדוד הזה, אך היא אינה מקבלת אותו והוא אינו מתחבר אליה. הדוד הזה הוא מנוכר ואבוד. אין סיכוי שהוא ידע לשיר את שירי התקופה. כשהוא שומע את בני התקופה השרים על עצמם את שירי שיר השירים, הוא מתייחס לכך באירוניה "חייך ולא האמין".

לחוני חכמה של בן 2000 שנה. הוא ראה הכל, ואין הוא קונה את הסיפור הציוני. ממרומי ניסיונו המפעל הציוני נראה לו פיקציה. "הייתה לו רשימה ארוכה של מחשבי קיצין". בעיניו הציונות היא חוליה בשרשרת של משיחי הקשר ומחשבי הקצין לאורך שנות הגלות, וסופה – מפח נפש כמו בגלי משיחיות השקר. בדבריו אודות מחשבי הקצין, הוא רומז למשיחיות של הציונות הדתית, שהסתמכה על פירוש פסוקים משיר השירים. למשל – "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" שהיווה בסיס לחישובי קיצין של הגר"א, שהציג את הגאולה שעתידה לבוא בשנת תש"ח והייתה מוקד הזדהות בקרב הציונות הדתית. "קול דודי דופק" – דרשה של הרב סולובייצ'יק ביום העצמאות תשט"ז, שהייתה בסיס למאמר חשוב שלו, שעיקרו – אסור להחמיץ את ההזדמנות לגאולה ועוד. חנוך לוין, מזדהה עם אותו חוני, שגישתו האירונית והספקנית כלפי הציונות מבטאת את ראייתו שלו. על פי הפרשנות המסורתית המקובלת, לפיה שיר השירים עוסק במערכת היחסים בין אלוהים לכנסת ישראל, הדוד הוא אלוהים. אם כך, "דודי חוני" המפוכח, כמוהו כאלוהים הנצחי שמתייחס בבוז ליומרה הציונית, אך הציונות מגרשת אותו מעולמה בבושת פנים.

חנוך לוין נולד בת"א, להורים עולים חדשים, שעלו 8 שנים לפני הולדתו מלודג'. הוא למד בבתי ספר דתיים בת"א. בשנות החמישים, הציבור הדתי נתפס כ"אחר" בהוויה הצברית, ובוודאי כאשר מדובר בבן של עולם מפולניה. ברבים מאוד ממחזותיו מתאר לוין את הוויית הפליטות והניכור של העולים, וכך גם בסיפור זה. הנדלזץ מעלה השערה שחוני הוא קיצור של חנוך, ובעצם לוין מתכוון לעצמו [26].

לוז דמותו של חוני של חנוך לוין הוא הבדידות, הניכור וחוסר השייכות שלו. הוא אינו יכול למצוא את מקומו בעולם אליו התעורר. העולם הזה מתנכל אליו, מכה אותו, משפיל אותו, לא מבין אותו. הילדים מתקלסים בו. הממסד (השומרים) והחברה כאחד מקיאים אותו מתוכם. חוני הוא אנכרוניזם בסביבה אליה נקלע, הוא "מנסה למכור מעגלות בעולם ישר זווית". לוין מתאר את ההוויה הישראלית כהוויה של זוויות ישרות, שחסרה בה העיגוליות של ההוויה היהודית בגולה, והיא דוחה את מי שמנסה לעגל את המרובע (רמז ליומרה הציונית לרבע את המעגל).

ז. רחל: חוני המעגל

עצבון גורלו של חוני / העיב את נפשי היום: / "פגש בו אדם בדרך / ולא ברכו לשלום". // הלא הדור לא דורו הוא, / הלא מוזר הוא לכל / ותחת כובד הנטל / של מרי בדידותו יפול. // הנה גם אני לבטח / ישנתי בסתר חומה; / אכן בעברי בדרך / ברכת שלום לא אשמע. // הנה בחלמי וזרו / מכר ורע גם לי. / צלו העגום של חוני / פרוש על פני משעולי.

רחל, תשרי תרצ"א [27].

גם שירה של רחל עוסק בבדידותו של חוני. גורלו העצוב, מעיב על נפשה. "פגש בו אדם בדרך ולא ברכו לשלום". כאשר פגש חוני אדם בדרך, במדרש בבבלי, התפתחה ביניהם שיחה גורלית. אולם מאחר והחוויה המרכזית בסיפורו של חוני, בעבור רחל, היא הבדידות, בשירה האיש אינו מברך את חוני לשלום.

אולם מעבר לסיפור המסגרת של "פגש אדם בדרך" ברור שהשיר מכוון לתקופה שאחרי התעוררותו של חוני וחזרתו לעולם. אז איש לא הכירוהו ואף לא האמינו לו שהוא חוני, ולכן האנשים שפגש לא ברכו אותו לשלום. אדם שנקלע לדור שאינו דורו, אינו יכול למצוא את מקומו. אין הוא מכיר את ההוויה, והווייתו אינה מוכרת לבני הדור החדש. לכן, הוא מוזר בעיני כל. הבדידות כה קשה, עד שהוא כרע תחת כובד הנטל שלה, בחינת "או חברותא, או מיתותא". ללא חברה, אין טעם לחיים.

בבית השלישי חל מפנה בשיר, והוא עובר מעיסוק בחוני לעיסוק במשוררת עצמה. גם היא לא שמעה ברכת שלום, היא כותבת, רמז לגרוש שלה מדגניה ולניכור של חברי דגניה ממנה, ולבדידות שלה כחולת שחפת המסתגרת דירה קטנה בת"א. היא מזדהה עם חוני, וכותבת שכנראה גם היא ישנה בסתר חומה. לכן, היא אינה חלק מהדור, אינה חלק מן הסביבה, ממנה היא נאלצת להסתגר.

בבית הרביעי המשוררת מייחלת לכך שהבדידות אינה ביקיצה, כמו אצל חוני, אלא בחלום. שהיא עדיין חולמת, ורק בחלומה המכרים והרעים שלה זרו, היו לזרים לה. אולם היא יודעת שאין זה חלום, אלא זו מציאות חייה. היא חשה שהיא חיה בצלו העגום של חוני, שכמוהו, גם עליה נגזרה בדידות סופנית. היא רומזת שגם היא לא תוכל לעמוד בנטל שלה, וסופה לכרוע למוות.

בגירסה מוקדמת של השיר, מוטיב הבדידות בולט עוד יותר. שמו של השיר בגירסה זאת הוא "בדידות": אני חוני המעגל / הדור אינו דורי / ולשלומי איש לא ישאל / בדרך בעברי / ארכה שנתי בדומיה / חלם לו לבבי. / ותקם יד אכזריה / חומת כפים סביבי / נוגה נפשי, מוזר לכל / כצל אסוב, אשוט / אני אכרע, אני אפול / אגווע בבדידות [28].  

בגירסה זאת, הזהות שלה עם חוני המעגל מוחלטת: אני חוני המעגל. וכמו חוני, כך היא זרה ונוכריה לסביבה – הדור אינו דורה ואיש אינו שואל לשלומה. כחוני היא ישנה שינה ארוכה וחולמת. מה היא חולמת? כנראה היא רוקמת חלומות אודות עולם שבו היא מעורה בסביבתה, בוודאי חולמת לחזור לקיבוץ על שפת הכינרת, להיות חלק מן החברה. אולם אין היא יכולה, כיוון שיד אכזרית, אותה "יד ענקים זדונה ובוטחת" מן השיר "רק על עצמי לספר ידעתי", שמה לאל באכזריות את החלום הזה. כיוון שבגירסה הזאת היא עצמה חוני, אין היא כותבת שצילו של חוני פרוש על משעולה, אלא שהיא תיסוב כצל, עד שתרע, תיפול ותגווע בבדידות. בגרסה זו הנושא, הכותרת, המילה המסיימת היא הבדידות. הגרסה הסופית מרוככת כמעה.
            ט. סיכום

חוני המעגל מופיע במקורות ישראל בשני סיפורים – סיפור הורדת הגשם וסיפור 70 שנות השינה וביוסף בן מתתיהו בסיפור מותו במלחמת האחים במשפחת חשמונאי. 

שלושת הסיפורים הללו מהדהדים ביצירה העברית החדשה. בהשראת חוני מוריד הגשם חוברו יצירות שונות ובהן "מוריד הגשם" – אהרון אלמוג, "עוד על חוני" – אריה סיוון, "ביום גשם" – זרובבל גלעד, "קראו לי חוני" – אברהם וילנסקי, "חוני" – ש. שפרה ועוד. יצירות אחרות עוסקות הן בהורדת הגשם והן בשינה, ובהן "חוני המאגל" – שלמה טנאי, "חוני המעגל" – נתן זך, "סינדרלה במטבח" – דליה רביקוביץ', "חוני" – יהודית כפרי, "חוני" – דן פגיס. בהשראת הסיפור מיוסף בן מתתיהו כתב לוי בן אמיתי את תפילת "חוני המעגל".

בעבודה זו עסקתי בשלושה יוצרים, שכתבו בהשראת הסיפור על השינה הארוכה. שלושת היוצרים – ארי אלון, חנוך לוין ורחל, התמקדו בבדידותו של חוני. כל אחד מהם נגע בסיפורו האישי דרך בדידותו של חוני.

ארי אלון, שגדל בבית דתי, למד בישיבה, הסיר את הכיפה והיה לדרשן נודד המלמד וכותב ויוצר בתוך המדרש היהודי מזווית חילונית, שייך לשני העולמות – עולם התורה והעולם הארצי, אך דרך סיפורו על חוני ניתן להסיק שלעתים הוא חש מנוכר לשני העולמות, מי שכבר אינו שייך לעולם ממנו יצא אך גם אינו שייך באמת לעולם אליו בא. אלון מתאר את חוני כתלמיד החכם המובהק, שעולמו התערער כתוצאה מן המפגש עם העולם הארצי של עמי הארצות. הוא לא התחבר אל העולם הזה, אך אינו יכול לחזור לעולמו המקורי.

חנוך לוין, שגדל בבית של עולים חדשים ולמד בבית ספר דתי, חי בתוך העולם הצברי החילוני. אין הוא שייך לעולם הדתי ולא לעולם העולים, אך הוא חש ניכור כלפי ההוויה הישראלית הצברית, הוא עוסק בה כמתבונן מבחוץ ומבקר אותה בחריפות. חוני שלו הוא דוד שהגיע לישראל של ימינו לאחר 2000 שנות שינה, אינו מוצא בה את עצמו, אינו מתחבר לסיפורה, מזלזל בפאתוס שלה ומגחך על הנרטיב שלה ומגורש ממנה בשילוב של אלימות ממסדית והגחכה חוץ ממסדית.

רחל, חולת השחפת, שנאלצה לגלות מקהילתה וחברתה ולהסתגר בודדה בדירה קטנה בת"א, מדמה את עצמה לחוני – כמוהו היא כורעת תחת נטל הבדידות הנוראה, וכמוהו – הבדידות תכריע אותה למוות.  

            י. הערות

[1] אתר "דעת".

[2] משנה, סדר מועד, מסכת תענית, פרק ג', משנה ח'.

[3] בעניין זה ניתן להזכיר את תפילתו של הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים: "ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו". הכהן הגדול מתפלל לאלוהים שלא ישמע לתפילתם של עוברי דרכים לבל יוריד גשם בשל הסבל שהגשם עלול לגרום להם, כיוון שטובת הכלל מחייבת גשם.

[4] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ג ע"א. להלן – בבלי.

[5] תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, דף ט"ז ע"א.

[6] שם, דף ט"ז ע"ב.

[7] שם, שם.

[8] שם, שם.

[9] ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי; ספר האגדה; כרך ראשון, ספר שני; הוצאת "דביר"; תל אביב; תרצ"ו. עמ' ה'-ו'. להלן – ביאליק.

[10] תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, דף ט"ז ע"ב.

[11] ארי אלון; עלמא די; שדמות – במה לתנועה הקיבוצית; אביב-קיץ תש"ן 1990; גיליון קי"ג-קי"ד; ע' ק"ו. להלן – אלון.

[12] בבלי.

[13] כך, למשל, במדרש על ר' עקיבא שכל ימיו היה מצטער על הפסוק "בכל נפשך ובכל מאודך", עד שזכה למות על קידוש השם כשקריאת שמע על פיו.

[14] ביאליק, ע' ו'.

[15] יוסף בן מתתיהו; "קדמוניות היהודים"; כרך שלישי; ספר 14; קטע ב. א', שורות 19-24.

[16] אלון; ק"ו.

[17] שם; שם.

[18] שם; שם.

[19] שם; שם.

[20] שם; ק"ז.

[21] שם; ק"ז-ק"ח.

[22] שם; ק"ח.

[23] שם; ק"ח-ק"ט.

[24] יצחק לאור (עורך); ספר חנוך לוין הצעיר; מטעם – כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית 19; תל-אביב; ספטמבר 2009. עמ' 14-15.

[25] מיכאל הנדלזלץ; "תוגה חד-תרנית (רשימת ביקורת על ספר חנוך לוין הצעיר); "הארץ" ספרים; 19.8.09. ע' 4.

[26] שם.

[27] רחל בלובשטיין סלע; שירת רחל; הוצאת "דבר"; תל אביב; תשי"א. הוצאה חמישית. ע' קל"ח.

[28] שם; ע' רמ"ט.

            יא. רשימה ביבליוגרפית

מקורות קלסיים:

המשנה.

התלמוד הירושלמי.

התלמוד הבבלי.

ספרים:

בן מתתיהו יוסף (יוספוס פלאביוס); קדמוניות היהודים; הוצאת מוסד ביאליק; ירושלים; הדפסה חמישית, תשנ"ד. תרגם מיוונית – אברהם שליט.

ביאליק ח.נ. ו רבניצקי י.ח.; ספר האגדה; כרך ראשון, ספר שני; הוצאת "דביר"; תל אביב; תרצ"ו.

אלון ארי; עלמא די; שדמות – במה לתנועה הקיבוצית; אביב-קיץ תש"ן 1990; גיליון קי"ג-קי"ד.

לאור יצחק (עורך); ספר חנוך לוין הצעיר; מטעם – כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית 19; תל-אביב; ספטמבר 2009.

בלובשטיין סלע רחל; שירת רחל; הוצאת "דבר"; תל אביב; תשי"א. הוצאה חמישית.

מאמר:

מיכאל הנדלזלץ; "תוגה חד-תרנית (רשימת ביקורת על ספר חנוך לוין הצעיר); "הארץ" ספרים; 19.8.09. ע' 4.