הבלוג של אורי הייטנר

חמש שנים למותו של רפול

אחת הקלישאות הפופולריות בשיח הישראלי, היא הטענה שרמת האלימות בישראל גבוהה בשל השירות בצבא והמלחמות. דרכן של קלישאות, היא שאין אמיתותן נבחנת באופן אמפירי, אלא הן נאמרות ונשמעות שוב ושוב עד שהופכות למעין מוסכמה.

אילו הקלישאה הזו הייתה נכונה, ניתן היה לצפות שרמת האלימות והפשע בקרב מי ששירתו בצה"ל תהיה גבוהה יותר מאשר בקרב מי שלא שרתו. רמת האלימות והעבריינות בקרב מי ששירתו כלוחמים קרביים, תהיה גבוהה יותר מאשר בקרב ג'ובניקים, וככל שמדובר ביחידה יותר קרבית, כך לוחמיה ובוגריה יהיו אנשים אלימים יותר. רמת האלימות בקרב מי שמשרתים במילואים תהיה גבוהה יותר מזו שבקרב מי שאינם משרתים. רמת האלימות בקרב קצינים, ובמיוחד קצינים קרביים, ושל אנשי קבע ששירתו שנים רבות בצבא, תהיה הגבוהה ביותר.

מבלי לערוך מחקר אמפירי, בהסתמך על היכרותי את החברה הישראלית, אני מרשה לעצמי לקבוע בוודאות, שהמציאות הפוכה מההנחות הנ"ל. רמת העבריינות והאלימות הגבוהה ביותר היא בקרב מי שלא שרתו בצה"ל וככל שהשירות קרבי ומשמעותי יותר, כך היא יורדת. מכאן, שהשירות בצה"ל אינו חממה לטיפוח אלימות, אלא להיפך – חממה לחינוך אזרחים בלתי אלימים.

בהיותו רמטכ"ל, הבין רפול את היכולת הגדולה של צה"ל למנוע התדרדרות של אנשים לשולי החברה, לסמים ולפשע. הוא הנהיג מדיניות הפותחת את שערי צה"ל כמעט לכל, תוך צמצום משמעותי של הגדרות אי הכשירות לשרת בצבא. והעיקר – הוא יזם את פרוייקט "נערי רפול", שבו צה"ל גייס נוער הנמצא בשולי החברה והעניק לו כלים שיאפשרו את השתלבותו בחברה, באמצעות השלמת החוסר בחינוך ובהשכלה בסיסית. בכך, חייהם של אלפי צעירים, שעלולים היו למצוא עצמם בשאול תחתיות, ניצלו, והם הפכו לאזרחים תורמים, מועילים ומשתלבים בחברה.

פרוייקט "נערי רפול" עורר בשעתו התנגדות עזה משני כיוונים. הכיוון האחד היה ההגנה על החברה מפני הצבא. נשמעה זעקה נגד ה"מיליטריזציה של החברה הישראלית", המתגלמת בכך שצה"ל עוסק בחינוך. מה עניין צבא וחינוך? קיים ניגוד בין ארגון מיליטריסטי המבוסס על משמעת וציות, לבין חינוך שאמור לספק למתחנך כלים לפיתוח מחשבה חופשית ויצירתית וכו'. השאלה - מה עניין צבא וחינוך? נשאלה גם מן הכיוון האחר, זה שיצא להגן על הצבא מפני הפיכתו לגוף חברתי. תפקידו של הצבא להלחם ולהגן על גבולות המדינה, טענו המתנגדים, ואין לערבו בנושאים שאינם מעניינו. אין זה תפקידו של צה"ל לעסוק בענייני חברה ואין זה מתפקידו לחנך. תפקידו של צה"ל להגן על המדינה ולאפשר לגורמים האזרחיים לנהל את החברה. הגדיר זאת במשפט קצר וקולע הרמטכ"ל אהוד ("צבא קטן וחכם") ברק: "מה שלא יורה – יחתך".

תיאורטית, שתי הטענות הללו נכונות. אולם רפול הבין, שהביטחון הלאומי של מדינה אינו מתמצה רק בכוחה הצבאי, בכמות המטוסים והטנקים שלה, אלא לא פחות מכך, בחוסנה החברתי. חברה שיש בה מצוקה חברתית קשה ואיים גדולים של עוני ובערות, היא חברה חולה וחלשה. ללא החוסן החברתי, נתקשה לעמוד בלחצים הכבדים הנדרשים מאיתנו, כמדינה המוקפת עשרות מדינות עוינות, ושנמצאת במשך עשרות שנים במלחמה ותחת איום על קיומה. לכן, יש משמעות ביטחונית מובהקת לחיזוקה של החברה הישראלית.

אולם מעבר לכך, הגישה שמאחורי הפרוייקט הייתה, שבמקום שאין אנשים, היה אתה האיש. צה"ל הוא חלק מהחברה הישראלית. החינוך הוא משימה של מערכת החינוך, אך במקומות שבהם היא נכשלה, אם צה"ל לא ירתם ויציל את בני הנוער שנשרו ממערכת החינוך, הנערים הללו יהיו אבודים. אם צה"ל מסוגל לתת מענה לבעיה, ואין ספק שהוא יכול, אין הוא רשאי להשתמט מן האתגר. כך הוא עשה, ואלפי אזרחים ישראלים טובים ובני משפחותיהם, חייבים לו את שיקומם ואת חייהם.

פרוייקט "נערי רפול" נהגה ויושם בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים, בתקופת דמדומיה של מדינת הרווחה הישראלית. כבר אז, מערכות מדינת הרווחה לא ידעו לספק את המענה הראוי שיאפשר לכל נער ישראלי לפחות להגיע למצב מינימלי שיאפשר את תפקודו כאזרח משתלב ומועיל בחברה. היום, לאחר הרס מדינת הרווחה הישראלית, כאשר רבע מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני, רבבות ילדים עלולים לגדול לתוך מציאות של בערות מנוונת, שלא תאפשר השתלבותם בחברה ותדרדר אותם לפשע. במצב הנוכחי, כל מי שיכול לסייע ולהציל את נוער המצוקה, אינו פטור מלתת כתף. אין גוף המסוגל לכך יותר מצה"ל, ולכן מן הראוי להרחיב את הפרוייקטים החברתיים והחינוכיים במסגרת צה"ל, ולאפשר לו לבצע משימות לאומיות וחברתיות חשובות.

"כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא". רפול הציל אלפי נפשות. אפשר לא להסכים להשקפותיו הפוליטיות של רפול, ואכן הוא דגל בהשקפות קיצוניות ופשטניות למדי, אך אי אפשר לקחת ממנו את תרומתו הרבה, כל ימי חייו, להגשמת הציונות על מרכיביה החשובים ביותר – התיישבות, ביטחון וחינוך. יותר מבכל תחום אחר, תרומתו הגדולה ביותר של רפול למדינת ישראל, בעיניי, היא מפעל חייו – פרוייקט נערי רפול.

* "שישי בגולן"