הבלוג של אורי הייטנר

הנשיא אסד מצהיר על רצונו בשלום עם ישראל. באותו הבל פה, הוא מאיים ב"התנגדות", כלומר באלימות וטרור, במידה ולא ישיג את רצונו בדרכי שלום. ואצלנו, מקרקרים סביב "הצעתו", כאילו היתה זו הצעת שלום. "כדאי להיות קשובים לקולות השלום הבוקעים מדמשק", מתפייט בערגה שר הביטחון.

מי שמאיים באלימות אינו רוצה בשלום. מי שרוצה בשלום, בראש ובראשונה מסיר מהפרק את אופציית המלחמה והאלימות. מי שמאיים ברצח – אין להתייחס ברצינות להצעת הנישואין שלו. מי שמאיים ב"התנגדות", אין להתייחס ברצינות להצהרות השלום שלו. מי שמאיים ברצח, אינו פרטנר לנישואין. ומי שמאיים בטרור, הוא פרטנר לשלום?

אצלנו כן, מסתבר. אסד אינו רק פרטנר לשלום, אלא יש להיכנע לכל תביעותיו ולכל דרישותיו, אף שהן מנוגדות תכלית הניגוד לאינטרס הלאומי של ישראל. ואם לא ניכנע לכל תביעותיו, אנו מאיימים על עצמנו, תפרוץ מלחמה שאנו אשמים בה ובתוצאותיה.

לפני 28 שנה החילה ישראל את ריבונותה על הגולן. ביום קבלת החוק, יוסי שריד, אז ח"כ צעיר מן העבודה, התהלך לאורכו ולרוחבו של אולם המליאה, ידיו משולבות מאחורי גבו, וסינן שוב ושוב בזעם: "מטורפים! הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה". לפני 10 שנים,

כשהכנסת שריינה את חוק הגולן בחוק המחייב רוב של 61 ח"כים ומשאל עם כדי להחליט על נסיגה משטח ריבוני, נתקל ח"כ יוסי ביילין ביוזם החוק יהודה הראל וסינן לעברו: "היום הבאתם עלינו את המלחמה עם סוריה".

והנה, כעבור 28 שנים לא נורתה יריה אחת מסוריה. הגבול עם סוריה הוא השקט ביותר, יותר מגבולות השלום עם מצרים ועם ירדן. מה הגורם לכך? הגורם לכך הוא ישיבתנו בגולן, כשארמון הנשיאות בדמשק בטווח תותחי צה"ל.

הסורים הפיקו באופן רציונלי את לקחי מלחמת יום הכיפורים. הם הבינו, שכאשר אנו יושבים על הגולן, גם כשהופתענו לחלוטין במלחמה שפרצה בנחיתות קשה של צה"ל, המלחמה הסתיימה בפאתי דמשק. ולכן, כשאנו יושבים על הגולן, מוטב להם שלא לתקוף אותנו.

אל לנו להירתע מאיומיו של אסד ולא להתפעל בהבטחותיו. על ישראל להציע לו שלום של אמיצים, שלום של שכנות טובה, שיתבסס על הגבול הנוכחי בין המדינות, תוך כיבוד ריבונותן של שתי המדינות.

* "ישראל היום"