הבלוג של אורי הייטנר

תרבות הזיכרון היהודית / ישראלית - לימוד לי' בטבת במועצה האזורית גולן

* הסבר על י' בטבת. "צום העשירי". תחילת המצור. יום הקדיש הכללי – נקבע בידי הרבנות הראשית ב-1946. קדיש לנספי השואה, ולמעשה יום הזיכרון הראשון לשואה.

ב-1951 הוחלט על יום השואה. שני מסרים: א. ייחודיות השואה כאירוע חד פעמי ולא חלק משרשרת החורבנות. ב. לא יום "דתי" אלא יום אחר בפני עצמו, רצון להתנתק.

* שני סיפורים ממקור ראשון, הממחישים את המעמד הייחודי של הקדיש בקרב חילונים בישראל.

1. הרב שרלו (מתוך "רשות היחיד"):

ש. "לעניות דעתי, בסליחות שאנו אומרים יש ביטויים שאינם מתאימים לתקופתנו. הנה כמה דוגמאות: 'מאז ועד עתה אנו נדחים, נהרגים, נשחטים ונטבחים. שרדנו מתי מעט בין קוצים כסוחים, עינינו כלות למצוא רווחים, שרדנו כתורן הרב בדודינו, סחי ומאוס הושם כבודינו, עננו ונתננו מחיה בשעבודינו, עוד למנינך בקש אבודינו, דלת עם לקלס וחרוף, דחופים וסחופים נתונים לטרוף, גולות ושעבוד בניסיון וצרוך, גלגל בחסד לסליחה וטרוף, מרוב פקודות ובהלה מחולחלת, נקטה שחה לעפר בוחלת, סמכה בטן לארץ נשלחת, עורה למה תישן תוחלת, ישראל עמך תחנה עורכים, שהם מצרים ולהוושע צריכים, צריהם עליהם עול מאריכים, כל זאת הגעתם ושמך מברכים". קצרה היריעה מלפרט את כל הביטויים שנוספו במשך הדורות ע"י פייטנים ותלמידי חכמים שכאבו את עוני עמם, אבל בעת הזאת אשר הקב"ה מדבר טוב על עמו ואנו רואים עין בעין את החזרת השכינה לציון, יקומו מהירי בקסת סופר ויחברו פיוטים לעת דודים. איני שואל על הפיוטים המדברים על החטאים ועל חורבן בית המקדש, אלא על ביטויים שנאמר בהם שאנו 'סחי ומאוס בין הגויים'. איני יוכל לומר שאנו היום סחי ומאוס בין הגויים. ועל היהודים הנאנקים בעול הגויים (וטעון בדיקה אם יש כאלה) – הרי לחלקם פתוחה הדרך לחון את אבני ציון והאחרים רואים בנחמת ציון מרחוק, ולבם מלא גאווה על עם ישראל העושה חיל בין הגויים. במה הורע כח תלמידי חכמים שבדורנו לתקן תקנות ולחבר סליחות מתלמידי חכמים בתקופות הגאונים הראשונים?"

ת. "שני קולות מתרוצצים בקרבי בעת קריאת שאלתך. מחד גיסא, אני מזדהה עם כל מילה ומילה שלך. לא זו בלבד שדבריך מתיישבים על הלב, הם נראים גם כמתיישבים ואפילו מונחים באופן מוחלט על ידי ההלכה. אנו עצמנו אומרים בווידוי 'על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה', ויתכן שאנו טובלים ושרץ בידינו באמרנו בתפילות דברים שאינם נכונים. גם מידת האמת מכחישה את הנאמר לפני ריבונו של עולם, וכיצד נבוא לפניו כשאין אנו אומרים אמת, לא אמת אובייקטיבית ולא אמת פנימית. יתרה מזאת, יש כאן בעיה של אי הכרת הטוב. ועיקר העיקרים – אין תפילה זו תפילתנו ואין היא משקפת את אשר בלבנו ובמחשבותינו. מאידך גיסא יש שלושה נימוקים שגורמים לי לדבוק בנוסח הסליחות שציטטת: ראשית, אני רוצה להתפלל באותו ספר תפילות שהתפללו בו אבותיי ורבותיי וכל הדורות הקודמים. מעבר לתוכן יש גם ניגון של תפילה שהוא חורז את הדורות כולם, ומכוון אותנו לקשר בין חסדי אבות לבין מביא גואל לבני בניהם. שנית, אף שהדברים אינם משקפים את המציאות הריאלית, סליחותיי  נובעות גם מהעובדה שיחסינו עם ריבונו של עולם הגיעו למציאות שבה הוא נהג כלפינו באופן כזה. עוד לא שוקמו יחסי כנסת ישראל וריבונו של עולם, והעובדה כי כך היה עוד מרחפת באוויר העולם. עד שלא נשקם לחלוטין את הופעתה של כנסת ישראל לא נוכל להשתחרר מימים קשים אלו. שלישית, סליחות אלו אכן תוקנו על ידי גדולי עולם, ואנו חשים כי אין בכוחנו לתקן סליחות גדולות כאלה".

צניעות כלפי ההיסטוריה. הוד קדומים.

* יום רבין. הולך ומתעמעם. כישלון. לעומת צום גדליה – 2,500 שנה, אף שמדובר בפקיד ממונה מטעם הצורר, לעומת מנהיג ישראלי יהודי ציוני פטריוט שנבחר בידי ע"י. אחרי הרצח: הצעות לאחד. התנגדות – טענת הניכוס. במקרה של איחוד – האם היה שונה? האם היה חזק יותר (התחברות למסורת קיימת)?

* י"ז בתמוז – יום הצדק החברתי ("במעגלי צדק", הרב שרלו. כנס בגולן אשתקד). החיבור – מדרשי החורבן העוסקים בצדק חברתי.

* יום השואה / ט' באב. הסכמה – תאריך עברי. כ"ז בניסן. "והגבורה" - מרד גטו ורשה. "לא כצאן לטבח", בושה וכו'. המרד פרץ בערב פסח – בלתי אפשרי. נקבע באמצע בין פסח ליום הזיכרון ויום העצמאות. רצון ליצור שבוע "משואה לתקומה", להציג את הרצף, את הקשר, חללי צה"ל ויום העצמאות. בעייתיות – אסור להתאבל בניסן, חודש הגאולה.

מחלוקת – לצרף לתשעה באב או תאריך נפרד. תשעה באב – יום האבל האולטימטיבי של כל הדורות, מהגזירה על בנ"י שלא יכנסו לא"י אחרי המרגלים, חורבן שני הבתים ולכידת ביתר. מיוחס – גירוש ספרד.

התנגדות חילונית – לא ביום הזיכרון לחורבנות העבר, אלא התייחסות למצב בהווה.

יחס אמביוולנטי בציונות לתשעה באב.

2. ברל כצנלסון, "חורבן ותלישות" (1934) (סיפור המעשה, טיול של המחנות העולים בט' באב, "מקורות לא אכזב"):

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון [= ט' באב], בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".

רצון לאחד את יום השואה עם ט' באב. המטרה – שירדותו מותנית בהיתלות ביום הזה. לעומת זאת: א. אירוע חד פעמי. ב. קרבה אישית, רגשית (אולי בעתיד הרחוק, שנתרחק). ג. טענת המניפולציה – ניסיון להחיות יום שאיבד את הרלוונטיות עם הקמת המדינה.

בגין ניסה להזיז את תשעה באב לאחר היבחרו.

3. חודשים אחדים לאחר שהיה לראש הממשלה, הציע מנחם בגין לבטל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ההצעה הצטרפה לשורה של יוזמות שנועדו כולן לכרסם בשליטתה של תנועת העבודה במיתוס ההיסטורי של המדינה. את זכר השואה הציע בגין לציין בתשעה באב, יום האבל הדתי המציין את חורבן הבית הראשון והשני ושורה של אסונות לאומיים אחרים בתולדות העם היהודי. ההצעה לאחד את אבל השואה עם אבל תשעה באב נועד אולי לתת גם ל"תקומה", כלומר להקמת המדינה, מעמד של קדושה. את מרד הגטאות וגבורת הפרטיזנים הציע בגין לציין ביום העצמאות. "מעולם לא יכולתי להבין איך אפשר להפריד בין דם לדם בין גבורה לגבורה", אמר בגין: "מורדי הגטאות והפרטיזנים נלחמו למען עמנו, ולמען עמנו נלחמו בא"י. חיילי צבא ישראל, ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל, לח"י ומח"ל. כולם גיבורים, כולם קדושים, כולם מסרו נפשם למען העם היהודי... יהיה לנו יום גיבורי ישראל אחד". בגין ביטא בכך נטיה להעמקת הזיקה בין מדינת ישראל לבין העם היהודי וביקש להחדיר אל פנתיאון הגבורה הישראלי את אנשי אצ"ל ולח"י, שעד אז היו מנודים ממנו כמעט לחלוטין. תנועת העבודה שאימצה לה את המיתוס של מרד הגטאות, המעיטה, לא לאחת האף העלימה כליל, את חלקה של תנועת בית"ר במרד. הצעתו של בגין להנהיג "יום גיבורי ישראל ישראל אחד" נועדה אפוא גם לשלול מתנועת העבודה את המונופול שלה על מורשת הגבורה. ההצעה עוררה סערת רוחות ובגין ויתר עליה. המאמץ להנחיל לנוער את לקחי השואה לא היה יוצא נשכר מהשינוי שהציע: תשעה באב חל כשתלמידי בתי הספר נמצאים בחופשת הקיץ.

תום שגב, "המיליון השביעי".

סערה פוליטית. חייקה גרוסמן – שכתוב ההיסטוריה. כפיה דתית. התנגדות בשל חופשת הקיץ. בגין ויתר.

* מלחמת יום הכיפורים – משבר בתולדות הציונות. האמנם מקלט בטוח? דיין: חורבן בית שלישי. מתחבר למינכן, ק"ש, מעלות (נאום הרב לאו).

4. "משמעות האבל", מאמר של עדין שטיינזלץ, בט' באב שאחרי מלחמת יום הכיפורים:

"חורבן הבית נעשה סמל כולל: חורבן בית ישראל, גלות השכינה, צערה של האומה על אובדן בית חייה. והנה בדור האחרון אירע הדבר המקפל בתוכו וממצה את כל המהויות הללו – שואת ישראל באירופה. במשך שש שנים נגלו לעיני כל, ועל גופו של העם היהודי, כל הטרגדיות של החורבן בכל מלואן: ההרג והרצח, חורבן עולמם של היהודים, הריסת כל ביטחונם ושלוותם, העמדתם שוב ושוב בבדידות הנוראה של "שעיר לעזאזל", מטרה לכל השנאה המפעפעת של עולם שלם. האכזריות התהומית של העולם – והלא אכפתיות שלו. כל המובנים העתיקים וכל הדימויים העתיקים, כל הקינות מכל הדורות, נעשו שוב תיאורים של מציאות חיה, של הייחוד היהודי במלוא כאבו ושל החורבן בכל מלוא משמעותו. וכל אלה קוראים להיות נזכרים שלא להישכח, על כל מלוא כאבם, אם לא בכל ימות השנה הרי לפחות ביום מיועד לכך. וללא ספק אין יום בלוח השנה היהודי שיכול לבטא את כל הדברים הללו כתשעה באב – יום הזיכרון ויום של אבל לאומי שנעשה כיום של אבלות פרטית, במנהגיו, בכל מהותו. למרבית הפליאה, לא נעשו הדברים כך. התדהמה העמוקה מעצם השואה, איבוד הסמכויות המרכזיות בכל גולת ישראל והמאורעות שהיו לאחר מכן, לא נתנו לאבלות השואה להגיע לביטוי גמור ושלם ביום שמעצם מהותו מיועד לכך. במקום זו נקבעו, למעשה, בישראל שני ימי זיכרון, ובדרך אופיינית – יום 'דתי" ויום "חילוני", אם מותר לומר כך. את צום העשרה בטבת קבעה הרבנות הראשית כ"יום הקדיש הכללי" לזיכרון כל נרצחי השואה שלא נודע יום מותם, וכ"ז בניסן נקבע "יום השואה והגבורה" משום שבו אירע מרד גטו ורשה.

"יום הקדיש הכללי" לא נעשה בשום פנים ליום זיכרון כללי. הסיבה אינה נעוצה בהעדר סמכות של הרבנות, אלא בקושי המהותי של הצמדת מאורע, או דבר שהוא גדול ונורא ממאורע בודד, ליום שאין לו קשר משמעותי רגשי עם כל אלה. גם ימי זיכרון שנקבעו בשעתם על ידי גדולי הדורות לזכר מאורעות שאירעו ביום, כגון כ' בסיוון, לא יכלו להישמר בתודעת העם, ומאותו טעם עצמו.

אף כי יום השואה קיבל אישור ממלכתי רשמי, דומה כי למרות זאת לא יכול להתקיים לאורך ימים, ואף זאת מאותם טעמים. יתר על כן, מבחינה עמוקה יותר היה הכרח לחלק ולהפריד בין מרד הגטאות וצד ה"גבורה", לבין כל מהותה של השואה. צירוף זה של "השואה והגבורה", מורה על תסביך עמוק, שראוי לעם ישראל בארצו להירפא ממנו, התסביך של "כצאן לטבח". יתר על כן ועמוק מכן: אותה חובת התנצלות ואשמה, שיש כביכול לגונן על הרוגי השואה, אותה הרגשה שכביכול אלה שלא מרדו, אלה שלא נלחמו, אינם ראויים לכל רגשות הכאב וההזדהות, אותה חלוקה סמויה בין הראויים לכבוד משום מרדו ולחמו ואלה שאינם ראויים לכך משום שנהרגו באפס מעשה, ראוי לה שתמחה. סייעו כמה מאורעות להגיע להבנה כזו. זכרם וכאבם של הנרצחים על ידי טרור וברוטליות, בין שיכלו או שניסו להתגונן או שלא עשו כן, צריך להיות זהה. עם ישראל קלט את הדברים במידה מסויימת בציפיה שלפני מלחמת ששת הימים, במידה מסויימת בחטיפות המטוסים ועל ידי רצח מינכן בשנות השבעים. אסור לו לעם ישראל לאמץ לעצמו, ואפילו במסותר, בתת תודעה, את עצם יחסו של העולם הלא יהודי והעוין, שרק כוח ועוצמה הם הראויים לכבוד. הנהרג במלחמת הגנה אינו מכובד יותר מן הילד שנרצח באימה ובחוסר תגובה. דווקא תודעה זו וכאב זה הם שראויים להיחקק בזכרונם של הדורות. קידוש השם של המתים למען שמו, בין שעשו כן במעשה ובמסירות נפש בפועל, בין שעשו כן באלם ובתדהמה, כל אלה נקראו בכל הדורות בעם ישראל "קדושים" – וראוי לעם ישראל לראותם כך.

ומפני טעמים אלה, עם שראוי להציב מצבת זיכרון לגבורה, גבורת ישראל בשואה כבשאר דורות, יש להעמיד את הדגש במקום שראוי לו: בתחושת הכאב, היתמות, העלבון והזיכרון. ועדיין ניתן לתקן את המעוות כדי שישאר תוכנו של היום קיים בעתיד היהודי בתשעה באב. להעביר את יום הזיכרון הדתי, יום הקדיש ליום זה, ולהעביר את הטקסים הרשמיים לזכר השואה ליום זה. ועל ידי כך יקשר זיכרון זה של השואה עם יום האבלות הכלל יהודי, הכל היסטורי, עם תשעה באב. ואותם נצנוצי ראיית הגאולה המצויים ביום זה, יוכלו להאיר יפה יותר גם את שואת ישראל בדור האחרון.

רעיון דומה, מצד איש רוח חילוני, ההיסטוריון ד"ר ניר מן, בן בית השיטה, עורך "ילקוט תשעה באב" של מכון "שיטים".

4. ניר מן, "מועד מעפר יקום":

יתכן כי בעת לבוא, נכון יהיה להעתיק את יום הזיכרון לשואה ולגבורה לתשעה באב. מועד זה הוא האכסניה הראויה לזכר הנספים שהוכרעו לטבח, בשורת האסונות הלאומיים משחר ימיו של העם.

* דוגמה לשימוש בתאריך מן המסורת היהודית ליצירת מסורת זיכרון ישראלית, היא אפיכת ז' באדר, יום מותו (והולדתו) של משה רבנו, כיום הזיכרון הממלכתי לחיילים שמקום קבורתם לא נודע.

* עמדתי – השואה היא אירוע יחיד ומיוחד ולכן יש לשמור על יום מיוחד לציונו, לדורות. אולם חשוב לא לאבד את הימים האחרים. הפעולות במתנ"ס (ליל תשעה באב, עשרה בטבת בחספין, יצירת מסורת חברתית י"ז בתמוז).

* לסיום – חזרה לנושא הקדיש:

5. ארי אלון – "עלמא די".

עלמא די היה ילד יתום משכונת רחביה. את הכינוי הזה העניקו לו ילדי שכונת שערי חסד לאחר מות אביו.

רוב השמועות אומרות שעלמא די ירד מהארץ באמצע שנות השבעים. אולם ישנה שמועה עקשנית הגורסת כי בסוף מלחמת ההתשה הוא נעדר במדבר סיני ומאז נעלמו עקבותיו.

מכל מקום, אף אחד מאלו שהכירו אותו בכינוי "עלמא די" לא ידע את שמו המפורש, כך שאין כל אפשרות לברר מה באמת עלה בגורלו.

עד מות אביו לא נכח עלמא די בשעת תפילה ולא ביקר בבית כנסת. לאחר שהתייתם אולץ על ידי סבא שלו לבוא עמו כל יום לבית כנסת הגר"א שבשכונת שערי חסד ולומר קדיש.

משך כל התפילה ישב ליד הסבא ובהה דרך החלון אל החצר הגדולה שילדי שערי חסד היו משחקים בה תופסת ופאותיהם היו מתבדרות ברוח במהלך ריצתם. מדי פעם היה שולח את ידו אל ראשו לבדוק אם לא נפלה הכיפה.

לקראת וסוף התפילה, כשהגיע זמן קדיש יתום, השתררה מתיחות באולם. בבת אחד הפסיקו ילדי שערי חסד את משחקם, הצטופפו ליד דלת הכניסה, והמתינו לקדיש בדריכות שובבה.

עלמה די היה עומד על רגליו ומדקלם את הקדיש במסתוריות עילגת:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמה די.

ברא כרעותיה וימליך.

מלכותיה בחייכון וביומיכון.

דכל בית ישראל בעגלא.

ובזמן קריב ואמרו.

אמן...

כל הילדים המצטופפים התאפקו שלא לצחוק וענו "אמן" במקהלה. אחר כך התיישב עלמא די במקומו והמשיך לבהות החוצה עד סוף התפילה.

כשיצא מבית הכנסת היה רץ לפני סבא שלו תוך שהוא בועט באצטרובלים ובאבנים קטנות. הילדים היו צועקים "עלמא די" זה לזה, ואני אף פעם לא ידעתי אם יודע עלמא די שהם מתכוונים אליו או לא.

חמש שנים לאחר מכן, באלול תשכ"ו, הלך לעולמו אלוהי ילדותי. שלושה ימים ושלושה לילות שוטטתי בסמטאות שערי חסד וניסיתי לומר אחריו קדיש. כל אותו הזמן עמדה לנגד עיני דמות דיוקנו של יתום היתומים – הילד עלמא די. בסוף עצמתי עיניים והעזתי לומר קדיש במסתוריות עילגת:

יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא די.

בעלמא די יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

שמיה רבא עלמא די יתגדל ויתקדש.

שנים מעטות לאחר מכן אני עתיד לגלות שהקדיש שנאמר על ידי במסתוריות עילגת הוא משפט המפתח של חיי.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די, שפירושו בעברית: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם די.

הקדיש העילג שנאמר על ידי גילה לי את סוד קיומו של עלמא די – עולם דמיוני הנמצא מעבר לגבולות העולם הזה, ובו שוכן אלוהים במלוא תפארתו.

מאז אני יודע בבירור: האלוהים מת בעולם הזה, אבל בעלמא די הוא חי לנצח, ובו יתגדל ויתקדש שמו הגדול.

ועוד אני יודע: תנאי הכרחי להתגדלותו ולהתקדשותו של אלוהים בעלמא די, הוא מותו בעולם הנתון. רק הכרה מוחלטת בעובדת מותו של אלוהי העולם הזה, תחושת התייתמות ממנו, דחפו אותי למסע חיפושים בעקבות נוכחותו המרתקת באינסוף העולמות האפשריים.

6. מאמר של בני ציפר ב"הארץ", "ללמוד את הקדיש":

ובכל זאת, תכופות כל כך עומד הבן שהתייתם עתה זה מאביו או מאמו מול הגופה העטופה בתכריכים, והקברן מציב מול פניו קרטון עטוף בניילון ועליו הטקסט של תפילת הקדיש, ואז מתחילה הפארסה . הבן העומד לבדו מול הגופה ומאחריו הקהל הגדול המחכה למוצא פיו, נראה כמי שנדרש לפענח לראשונה בחייו כתובת היירוגליפית ומתחיל לגמגם את המילים הארמיות המוזרות, ומועד לפני כל מעקש, ואיש החברה קדישא מתנועע אנה ואנה חסר סבלנות ומתקן לו משלים את החסר, וכל מילה ארמית כזאת על הקרטון נראית כמו רכבת של אותיות חסרות פשר שקרונותיה מתנגשים זה בזה ומתהפכים בבום איתני. ופתאום נכנסת מאי שם לתוך פקק התנועה הזה עגלה, ליתר דיוק עגלא. מהי אותה "בעגלא ובזמן קריב?" לרוב המזל, לקראת סופו נעשה הקדיש יותר יותר קרוב לעברית, והבן חפוי הראש שנכשל בבחינת הקריאה של הטקסט, שהוא מאבני היסוד של היהדות, מתנחם במשפט "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" וכו', שאותו זוכר כל ישראלי, ולו החילוני שבחילוני, מהשיר ששר יגאל בשן בפסטיבל הזמר החסידי הראשון ב-1969 והיה ללהיט גדול.

איך קורה כדבר הזה, שרוב רובם של הישראלי מתהלכים כך כזרים או כנכים בתוך הטקסטים הבסיסיים ביותר של תרבותם, ומה זה אומר עלינו כקולקטיב ועל התרבות הישראלית בכלל? והרי תכופות, האנשים הללו הנכשלים כאנאלפביתים בקריאת עשר השורות של הקדיש הם אנשים נכבדים מאוד, מנהלי עסקים גדולים, או גם אנשי רוח, או דיפלומטים המייצגים את ישראל בקרב קהילות יהודיות בעולם. שם הם, דרך אגב, מביישים לפעמים את שמה של המדינה כשהם נקראים לעלות לתורה בבית הכנסת ואינם מסוגלים לומר כהלכה את ברכת העלייה לתורה שכולה ארבעה או חמישה משפטים קצרים. והגרועים שבהם רואים בכך מקור לגאווה, שכביכול גדלו כחילונים ועל כן הם פטורים מלהכיר את כל בלבולי המוח האלה של הדוסים.

אני דווקא סבור, כחילוני גמור, שכל אחד צריך לדעת הקדיש ולהבין את פשרו, ושיש חובה ללמד אותו לכל תלמידי בתי הספר. קודם כל מפני שיש בו הוד שירי גדול. וגם מפני שזה טקסט, שגם מי שאינו מאמין כלל באלוהים יכול לשאוב ממנו נחמה, מפני שהוא מרחיק את הצער האישי של האבלים ומעמיד במקומו את האינסוף הקוסמי. לרגע האדם אינו במרכז ואינו מחוייב לשאת באחריות לנעשה מסביבו אלא משליך את יהבו על הלא נודע, הנשגב ממנו. האין די בזה לראות בקדיש טקסט שירי גדול שראוי שכל אדם יידע אותו? זאת ועוד: דווקא מפני שהטקסט של הקדיש סתום כל כך לחילונים, הוא מאפשר להם להתמסר אליו ולשמוע את הקונוטציות התרבותיות והמוסיקליות שלו, להשתחרר מן המובן התוכני של המילים ולהטעין את נעימתן בתוכנו של האבל האישי שלהם.

הנה אתגר למורים לספרות באשר הם, ועוד לפני כן למחנכים ולמורים לעברית בבתי הספר היסודיים: למדו את התלמידים את הקדיש.