הבלוג של אורי הייטנר

תכנית הרדיו האהובה עליי ביותר היא "המילה האחרונה" בגל"ץ, בעיקר בהנחייתם של ג'קי לוי ואברי גלעד. מלבד היותה מעניינת ושנונה, אני אוהב את הרוח הנושבת בה ואת משמעות הרוח הזו לחברה הישראלית.

כאשר החלה התכנית לפעול, אי שם במחצית השניה של שנות התשעים, הייתה זו עוד תכנית שהפגישה שמאל וימין, דתיים וחילונים ונתנה להם את האפשרות להתגושש ביניהם. ואכן, בראשית הדרך כך היה, אם כי ברמה גבוהה ובאופן מעניין יותר מאשר בתכניות "פופוליטיקה" ו"מועצת החכמים למיניהן" (שלא לדבר על הזוועה החדשה – הפינה "התגוששות" בתכנית "שש עם עודד בן עמי", שבה שני נציגי הקצוות נפגשים לשלוש דקות של התלהמות וצרחות הדדיות זה על זה).

בהדרגה, אולי מתוך הקשר האישי שנוצר בין המשתתפים, אולי מתוך ההזדמנות שלהם להכיר את עולמו של בר שיחם, אולי כיוון שהדמויות הפועלות (ג'קי ואברי, אורי אורבך ועירית לינור ולאחרונה קובי אריאלי) בעטו בתפקידם המקורי לייצג את הסטריאוטיפ של הקופסה אותה הם אמורים לייצג – התכנית שינתה את פניה. לא עוד פאנל משמים בנוסח שולה וגאולה מורטות זו את שערותיה של זו לקול תרועות הקהל ולא קרב גלדיאטורים בין ביילין לפייגלין, אלא שיח תרבותי מרתק ומסקרן בהשתתפות אנשים המקיימים אורח חיים שונה ובאו ממסורת שונה, אך הם לא רק מכבדים זה את זה, אלא מנסים לנסח ולעצב יחד, מחדש, ישראליות יהודית פתוחה יותר, מקבלת יותר, פלורליסטית יותר, ובתור שכזו גם יצירתית יותר, מעניינת יותר, מרתקת יותר, מקורית יותר. תחת ההתגוששות הנדושה בין נציגי מחנות, שהקהל יודע היטב מה יאמר כל אחד בכל נושא, המשתתפים בחרו שלא לייצג עוד מחנות, אלא לפעול במרחב חדש. אני מכנה את המרחב הזה – מרחב התפר. מרחב התפר, שאינו ימין ואינו שמאל, אינו דתי ואינו חילוני, ומה שמלהיב בו יותר – הוא גם ימין וגם שמאל, גם חילוני וגם דתי, הוא הסיכוי לעתיד טוב יותר של החברה הישראלית.

****

העיתונאי, הסופר ואיש הרוח אדם ברוך, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, לא נצפה בציבור בגילוי ראש. עם זאת, הוא גם לא נצפה כשלראשו כיפה – כיסוי ראש המגדיר ומתייג אותו באופן ברור למחנה. האם אדם ברוך היה דתי? האם הוא היה חילוני? אולי מסורתי?

ודאי שאי אפשר להגדירו חילוני. עם זאת, ודאי שקשה לתייג אותו כדתי. מסורתי? אולי, אך זו הגדרה מאוד רחבה ולא ברורה.

אדם ברוך חי את חיי התרבות והרוח החילוניים במלואם, ובעת ובעונה אחת הוא חי חיים דתיים והלכתיים. העיסוק שלו בטקסט ההלכתי לא היה אינטלקטואלי או תרבותי גרידא, אלא קיומי. הוא ראה בהלכה תקנון חיים, איך לחיות חיים טובים יותר. עולמו האינטלקטואלי היה עשיר ורחב, והוא היה בן בית במלוא מובן המילה במרחב שבין המשורר הכנעני יונתן רטוש, שבעט ביהדות וניסה ליצור לאום חדש המנותק לחלוטין מן העם היהודי, לבין יואל משה טייטלבאום, האדמו"ר מסאטמר, הקיצוני בחרדים שוללי הציונות. זה וזה ומה שביניהם היו אבות המזון הרוחני והתרבותי שלו.

אדם ברוך הוא מרחב התפר האולטימטיבי.

****

כאשר אורי זוהר "חזר בתשובה", הוא ניתק עצמו לחלוטין מחיי התרבות והאמנות הישראליים. הוא היה לדובר הקנאי והפנאטי ביותר של שנאת חינם כלפי החילוניות והישראליות, בסגנון משתלח ומתלהם שלא היה מבייש את הגרועים שבמסיתים האנטישמיים. גם חוזרים בתשובה אחרים בתקופתו, שלא היו למסיתים כמותו, כמו פופיק ארנון, איקה ישראלי ואחרים, הקפידו על נתק מוחלט מעולמם הקודם.

כאשר אהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי ואתי אנקרי חזרו בתשובה, הם המשיכו לחיות במלואם את חיי התרבות הישראליים. הם המשיכו לפעול בתוך עולם המוסיקה הישראלי, ואת עולמם הרוחני והתרבותי החדש צירפו אל תוך יצירתם המוסיקאלית, ושילבו אותה עם יצירתם הקודמת בלי להתנתק ולהתנער ממנה.

אפילו שולי רנד שהיה לחרדי, שב לעולם המוסיקה והתיאטרון. מעניין, שבניגוד לאמנים חילונים כחנן יובל ודוד ד'אור, למשל, שולי רנד אינו שר מתוך מקורות ישראל, אלא יוצר יצירה אישית מאוד. אולם היצירה הזאת מבטאת את עולמו האמוני.

הייתי במופע של שולי רנד, שהיה חוויה תרבותית ממדרגה ראשונה. לא פחות מהחוויה שנוצרה על הבמה, נהניתי מהחוויה החברתית והתרבותית בקהל. היה זה קהל מעורב של גברים ונשים, חילונים ודתיים, ששר ורקד יחד עם שולי את שיריו. הייתה זו חוויה של מרחב התפר.

****

בסיכומי העשור המציפים אותנו בימים אלה, הוקדשו מספר כתבות ותכניות לסיכום העשור במוסיקה הישראלית. הסיכומים היו בלתי מחמיאים, אם לנקוט לשון המעטה. על פיהם, היה זה עשור עייף שלא חודש בו דבר ולא הייתה בו בשורה.

אני כופר מכל וכל בסיכומים הללו. בעיניי, היה זה עשור של התחדשות תרבותית חסרת תקדים, בעיקר בתחום המוסיקה הישראלית. היה זה עשור של יצירת מרחב תפר בין התרבות הישראלית והתרבות היהודית. החיץ המלאכותי בין שתי התרבויות הללו נפרץ, ואמנים רבים יצרו מרחב תפר מוסיקלי, המבטל את ההפרדות בין דתי וחילוני, בין ישן וחדש, בין מזרח ומערב, ויוצר יצירה שהיא יהודית וישראלית, דתית וחילונית, מזרחית ומערבית, ישנה וחדשה (למשל – שירת אבן גבירול בלחנם וביצועם הרוקיסטי של ברי סחרוף ורע מוכיח) בו בעת.

רשימה חלקית של האמנים שנטלו חלק במהלך התרבותי החשוב הזה: אהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי, אמיר בניון, שולי רנד, אתי אנקרי, ברי סחרוף, רע מוכיח, חנן יובל, מיכה שטרית, שלמה גרוניך, דוד ד'אור, האחים אריאל, עובדיה חממה, אחינועם ניני, ארקדי דוכין, ששי קשת, עוזי חיטמן ז"ל ואחרים.

קובי אוז יצא במסע הופעות מצליח – "מזמורי נבוכים" ועומד להוציא דיסק חדש עם שירי המופע. המופע – כולו במרחב התפר המכיל את הישראלי והיהודי, החילוני והדתי, המזרחי והמערבי. הסינגל הראשון שהוציא מאלבומו החדש הוא הפיוט  "אלוהיי", שחלקו הוא דואט עם הקלטה של סבו ז"ל.

וכך כתב קובי אוז כרקע לשיר: "סבא שלי, רבי נסים מסיקה (רְבּי שְנַיישֵן) ז"ל, היה פייטן, מוהל ושוחט. הוא חלם לשמר את השירה היהודית-טוניסאית אך התקשה להשאיר חותם מוסיקלי בישראליות החילונית והמערבית. אחרי מותו מצאנו קלטות מסודרות עליהן שקד ימים רבים, בהן מוקלטים בקולו העתיק והיפה כל הפיוטים והתפילות אותם נהג לשיר בגולה ובבתי כנסת קטנים ברחבי הארץ. אוצר בלום זה נפתח לאט לאט בעת שאני מגלה את זהותי היהודית בלימוד ובשיר. אך לא הפיוטים לבדם היו צוואתו. סבא שלי היה דתי ספרדי מתון, אדם שומר מצוות שדאג לקרב ולא להרחיק, ומעל לכל התענג על כל מנהג וקיים אותו בתענוג משל היה אנין טעם במסעדת יוקרה. אהבת היהדות, אהבת הזולת הן צוואתו.

 ואני שגדלתי כחילוני 'נאור' בבית הספר הכללי בשדרות, סירבתי לשיר איתו בעליה לתורה את הפטרת הבר מצווה שלי. הוא לא כעס ולא אמר מילה. ובכ"ז אני מצטער על זה כל כך. הוא נפטר כשנתיים לאחר מכן. רק לאחרונה מצאתי סליל שהוא הקליט לי כדי שאתכונן לעליה לתורה. כטיפשעשרה עיקש פיספסתי הזדמנות לשיר איתו בחייו.

והרי חלק מהתיקון שלי: עכשיו כשאני מתקרב לגיל ארבעים לקחתי אחד מפיוטיו המוקלטים ויצרתי שיר שהוא תפילה משותפת. והנה אנו שוב ביחד מתפללים בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל."

מה עוד צריך להוסיף?

****

מרחב התפר הוא המקום שבו נוח לי ביותר. משעמם לי בקופסאות הישנות והעבשות של הגדרות ה"חילוני" / "דתי" / "אשכנזי" / "מזרחי" וכו'. אני חש שהקופסאות הללו מייבשות אותי.

בתפקידי כמנהל המתנ"ס, ניסיתי ככל יכולתי ליצור בגולן, המבוסס על יישובים נפרדים, מרחב תפר תרבותי ורוחני. ימים יגידו האם ועד כמה הצלחתי. לא עליי הייתה המלאכה לגמור, אך חשתי שאין אני רשאי להיבטל ממנה. גם ללא תפקיד פורמלי, אמשיך לתרום ליצירת המרחב הזה.

מתנת הפרידה שלי לקהילה, כמנהל המתנ"ס, היא המופע "מזמורי נבוכים" של קובי אוז, שיתקיים בגולן בעוד כחודשיים וחצי.

* "שישי בגולן",  "חדשות בן עזר"