הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי "הקיבוץ כחומוס" במידף הקודם, הצגתי את נכונותי לוויתורים אידיאולוגיים כואבים, על מנת להגיע להסכמות חברתיות באשר לאורחות חיינו, כיוון שאין טעם בשותפות אם אין היא נובעת מרצון חופשי של שותפיה, אלא נעשית בכפיית דעת הרוב על דעת מיעוט גדול ומרכזי.

עמדה זו אינה מובנת מאליה. בשיחה שקיימתי עם אחד החברים, הוא כפר בעצם הלגיטימיות של דיון על שאלת השיתופיות באורטל. לטענתו, אורטל היא קיבוץ שיתופי, חבריה בחרו בה כקיבוץ שיתופי, אנשים עזבו את חייהם הקודמים על מנת להצטרף לקיבוץ שיתופי. זה המשחק האורטלי ואלה כלליו. מי שמציע פתאום ליצור קשר בין תרומה לתמורה, כמוהו כמי שמתחיל לשחק כדורגל באמצע משחק כדורסל.

אכן, אורטל היא קיבוץ שיתופי על פי בחירת חבריה. אכן, לקיבוץ שיתופי יש כללים. אכן, מי שחי באורטל, מחוייב לכללי החיים שבה. אכן, הפרת כללי החיים באורטל, כמוה כבעיטה בכדור באמצע משחק כדורסל. השאלה היא, האם הצעה לשנות את אורח החיים היא הפרה של כללי המשחק?

****

לפני כעשר שנים, תפסנו חבר שעשה עבודה נוספת והכניס את שכרה לכיסו. אותו חבר ומשפחתו נאלצו, אחר כבוד, לעזוב את אורטל. אסיפה רבת משתתפים באורטל החליטה פה אחד לקרוא מהם לעזוב, וכך היה.

מה שקרה אז, היא בעיטה בכדור במשחק כדורסל. אותו חבר לקח את החוק לידיו ופעל בניגוד לכללי המשחק. מעשהו היה מעילה באמון, וגניבה כפולה – גניבת דעתנו וגניבת כספינו. סוף גנב להוקעה וגירוש בבושת פנים.

האם זה המצב באורטל? האם מישהו לקח את החוק לידיו, הפריט את עצמו או את עבודתו? אם מישהו ינהג כך, יהיה זה מעשה גניבה ומעילה באמון. מתוך הכרת הנפשות הפועלות, ברור לי שהמצדדים בהפרטה הם אנשים הגונים וישרים, ומחשבה כזו אף לא עלתה על דעתו של איש. לא יהיה כדבר הזה במקומותינו.

האם הצעה לשנות את אורח החיים סותרת אף היא את כללי המשחק? לא זו בלבד שאינה סותרת – היא היא כללי המשחק. אורטל הייתה תמיד מה שחבריה רצו שתהיה ותהיה תמיד מה שחבריה ירצו שיהיה. תמיד התגאיתי בכך, שבזכות השינויים שעשינו וסיבות נוספות, אורטל נותרה הקיבוץ השיתופי היחיד בגולן. אבל תמיד כשנשאלתי אם אני בטוח שכך יהיה לתמיד, השבתי שאיני יכול לדעת – אורטל תהיה קיבוץ כל עוד זה יהיה רצון חבריה.

כל החלטה שחברי אורטל יקבלו על אורחות חיינו, לגיטימית והיא בגדר כללי המשחק. כך, גם אם תתקבלנה החלטות שאני מתנגד להן בכל תוקף, כולל החלטות על הפרטה גורפת או על הפיכה למושב או יישוב קהילתי. כל ניסיון ליצור דה-לגיטימציה להחלטה אפשרית, הוא מעשה בלתי לגיטימי.

****

לפני כשנה יזמתי אמנה חברתית, שבה כל חברי אורטל יתחייבו לקבל כל החלטה שתתקבל, להישאר באורטל אחרי ההחלטה ולהמשיך לתרום לה, בכל אורח חיים שיוחלט עליו. לצערי, חבריי המצדדים בהפרטה סרבו לכך. עמדה זו גרמה לי לאכזבה מרה ולמפח נפש.

מה עושים במצב זה? אפשרות אחת היא הדרך הכוחנית – כיפוף ידיים. נלך להכריע ונראה של מי יותר גדול. או כפי שכתב אריאל לפני מספר שבועות – נכריע, מקסימום חלק מהחברים יעזבו.

אני בחרתי בדרך אחרת. יחד עם עוד חברים אחדים בחרנו להיות המבוגרים האחראיים, ולפעול ליצירת הסכמות.

ההסכמות אליהן אנו חותרים, אינן הפרטה ואימוץ אורח החיים הקפיטליסטי, אלא מציאת חלופה אחרת של קהילת רווחה המגשימה ערכים של צדק חברתי; אמנם לא בשיתופיות מלאה, כפי שהייתי רוצה, אך בדרך שתהיה אלטרנטיבה חברתית הן לקיבוץ השיתופי, הן לחברה הקפיטליסטית, והן לקיבוץ הדיפרנציאלי (או כפי שהוא קרוי בשפה מכובסת – "הקיבוץ המתחדש").

לשמחתי, אני מתרשם שאין זו פשרת אמצע בין תומכי הקיבוץ השיתופי לשוחרי ההפרטה, אלא בניה משותפת של דרך חדשה ומקורית, ושגם רבים מהמצדדים בעזיבת הדרך השיתופית שואפים ליצירת דרך זו מלכתחילה, ולאו דווקא כהתפשרות.

אני מאמין בהליכה לדרך חדשה, שלא תהיה תחנת ביניים במדרון החלקלק של ההפרטה, אלא פריצת דרך חברתית חדשה.

המדינאי, הסופר וההיסטוריון הרומי גאיוס סאלוסטיוס (המאה הראשונה לפנה"ס): "כתוצאה מהסכמה דברים קטנים גדלים. כתוצאה מפירוד דברים גדולים נשברים".

                                                                                             * מידף - עלון קיבוץ אורטל