הבלוג של אורי הייטנר

אני מדיר רגליי באופן עקרוני מכל מסיבת סילבסטר. המנהג הזה, של חגיגות הסילבסטר, אינו ביטוי ל"יפיפיותו של יפת באוהלי שם" – העשרת התרבות שלנו ביפה מתרבות העולם. זאת סתם התבוללות, לילה של הוללות וזוללות עם הרבה אדי אלכוהול.

השנה שלי מתחילה "באמצע ספטמבר". אני חוגג את ראש השנה בא' בתשרי. את סיכומי השנה שלי, האישיים, הקיבוציים, הלאומיים אני עורך בראש השנה וביום הכיפורים. אמנם 1.1 הוא יום הולדתי, אך ללילה שבו מתחלפת השנה האזרחית אין שום משמעות בעיניי. אין זה חג בעבורי.

 השנה יצאתי לבלות ב-31.12 בערב. יחד עם עוד מאות אנשים, רובם הגדול תושבי עמק יזרעאל, הייתי שותף לחוויה תרבותית ורוחנית שהנה האנטיתזה המושלמת לתרבות הסילבסטר. איני יודע אם העיתוי נקבע בכוונת מכוון או במקרה, אך הוא היה סמלי מאוד. אם הסילבסטר הוא סמל להתנתקות שלנו מעצמנו, האירוע בו השתתפתי הוא סמל להתחברות שלנו לעצמנו, למקורותינו; סמל להתחברות הישראליות עם היהודיות, התרבות הקיבוצית עם מקורות ישראל.

בחדר האוכל של קיבוץ גניגר, נערך ערב מקסים ומרגש תחת הכותרת "זמירות בערגה מצלצלת". היה זה אירוע חגיגי לכבוד התחדשותן של קבלות השבת "בעמק". כאשר כתבו המארגנים "בעמק", ברור היה להם שהכוונה לעמק יזרעאל, אך בעיתון הנקרא בקיבוצי עמק החולה, אני ממהר להכניס זאת למירכאות...

האירוע הוא יוזמה משותפת של קהילת "ניגון הלב" ומקהלת הגליל העליון. קהילת "ניגון הלב" הפועלת בנהלל זה 9 שנים, היא קהילה אזורית שהחלה כהתארגנות של קיום קבלות שבת, והייתה לקהילת חיים ותרבות המחברת מסורת וחידוש, תרבות ישראלית עם מסורת הדורות, חולין וקדושה (לשם הגילוי הנאות אציין שאני קשור לקהילה הזאת, משתתף מידי פעם בקבלות השבת והחג שלה ואף חקרתי אותה לעומק לצורך עבודת מחקר אקדמית). 

קהילת "ניגון הלב" פרצה דרך בחידוש קבלות השבת, ובעקבותיה פועלות היום קבלות שבת ב-14 קהילות  יישוביות ואזוריות בעמק יזרעאל, וקבלות שבת נוספות באזורים נוספים, ובהם הגליל העליון והגולן (כולל הקיבוץ שלי, אורטל).

לב האירוע היה השמעת היצירה "ערבית לשבת" בלחנו של חתן פרס ישראל למוסיקה, המלחין פרופ' יחזקאל בראון. את היצירה ביצעה מקהלת הגליל העליון עם החזן עזי שוורץ, ובליווי של שרון רוזנר – ויולה דה-גמבה וזוהר שפי – עוגב.

יחזקאל בראון הלחין את תפילת קבלת שבת ותפילת ערבית לשבת. היצירה, בניצוחו של רון זרחי, בוצעה בידי המקהלה. הייתה זו חוויה מוסיקאלית מרגשת מאוד, יוצאת דופן. החזן הטנור עזי שוורץ, בחור צעיר, בן כשלושים להערכתי, המצוי בעיצומה של קריירה בינלאומית מוצלחת מאוד כחזן, מלחין, מנצח ומוסיקאי, כבש את לב הקהל בשירתו הקסומה, בקולו הייחודי, הנקי והענוג ובמוסיקאליות הנפלאה שלו. שירת המקהלה, שילוב הקולות, מגוון הקולות, העיבוד הייחודי, עוצמת השירה, העצימו את החוויה, ועשוה ל"ערגה מצלצלת", במלוא מובן המילה.

לחוויה מוסיקאלית כזו, אנו יכולים להיטלטל גם בשירת כנסיה. ואכן, מקהלת הגליל העליון מרבה להופיע גם ברפרטואר כזה. ובכל זאת, זה משהו אחר (ומעניין אותי לדעת האם גם זמרי המקהלה חשים שזה משהו אחר). החוויה הרוחנית והתרבותית בערב כזה, היא הרבה מעבר למוסיקה.

אלו לא רק המילים בעברית, מילות התפילה במלוא משמעותן. זו עצם ההתחברות שלנו למקורותינו, שהיא ההתחברות שלנו לעצמנו.

ההתחברות הזו באה לידי ביטוי בשיתוף הפעולה הייחודי, בערב זה, של האחים שי ורון זרחי. שי ורון הם בני קיבוץ גניגר. רון פנה למוסיקה קלאסית ולניצוח. מקהלת הגליל העליון היא רק אחת המקהלות עליהן הוא מנצח. שירת כנסיה היא אחד הנתיבים המרכזיים בדרכו המוסיקאלית. אחיו, שי, פנה לתחום היהדות והספרות העברית. שי, שזכיתי ללמוד בהנחייתו במדרשה ב"אורנים", הוא ממייסדי המדרשה וממובילי קהילת "ניגון הלב". את קהילת "ניגון הלב" מובילה הנהגה רוחנית בת שלושה אנשים – "מובילי התפילה". שי הוא אחד משלושתם, ולמעשה הוא הדמות המרכזית בקהילה, מעין האדמו"ר שלה.

בהקמת "ניגון הלב" עברו שי וחבריו שלב – מהתמקדות בלימוד יהדות בבית המדרש, לקהילה המממשת את היהדות, הן בעשיה תרבותית והן בעשיה חברתית של חסד, צדקה וצדק חברתי. המוסיקאליות, הניגון, היא אחד המרכיבים החשובים ביותר בחייה התרבותיים של הקהילה. שי והגיטרה שלו, הם המובילים המוסיקאליים של ההתרחשות התרבותית בקהילה.

שני אחים. שני אחים ברוכי כישרונות ובהם הכישרון המוסיקאלי. שני אחים שפנו לדרכים שונות כל כך מבחינה רוחנית ותרבותית. והנה, הם נפגשים. בשנים האחרונות, רון ומקהלת הגליל העליון פונים יותר ויותר ליצירה יהודית. בין השאר הם ביצעו את "סדר יגור" – סדר פסח בנוסחו של יהודה שרת.

והנה, "ערבית לשבת" בניצוחו של רון זרחי, עם קבלת השבת של "ניגון הלב" בהובלתו של שי זרחי, נפגשו בחדר האוכל של גניגר למפגש משותף. יש התחברות גדולה ומרגשת מזו?

שי זרחי הנחה את הערב. הוא לימד את התפילות והסביר את רקען ותוכנן, תוך שהוא מטבל את ההסבר בסיפורים חסידיים ובמדרש אישי על משמעותן של התפילות לנו, בימינו, ומרחיב על הדומה והשונה בין התפילה בבית הכנסת האורתודוכסי לתפילה ב"ניגון הלב".

הערב נפתח בשירת כמה מהשירים המושרים בקבלות השבת של "ניגון הלב", בהובלת שי ובנו, הנער, שאול (מהנגנים הקבועים ב"ניגון הלב") והגיטרות שלהם – "ידיד נפש", "שבת המלכה" של ביאליק, ששי מלמד וחוקר אותו ו"ירדה השבת" של יהושע רבינוב ודוד זהבי. רבינוב, איש גבת שבעמק יזרעאל, כתב על השבת שירדה על בקעת גינוסר שבעמק הירדן, אך שירו מתאים לתאר את השבת היורדת על יישוב עברי, ישראלי, באשר הוא, "וניחוח עתיק בשוליה". קהילת "ניגון הלב" ובחירת מקהלת הגליל העליון לבצע את "ערבית לשבת" מבטאות את ההתחברות לאותו ניחוח יהודי. מן השיר הזה נלקח גם שמו של הערב "זמירות בערגה מצלצלת". ביתו האחרון של השיר: "הרטיטה שבת בחנה הגנוז. / עיני חלונות מכל עבר. / ותצאנה בנות אל הערב זמר / זמירות בערגה מצלצלת. / והייתה העדנה בבקעת גינוסר / לנשמת עבריות נאצלת".

בדרכי הביתה, עברתי בחצות ליד הכפר עילבון וראיתי את זיקוקי הדי-נור לציון הסילבסטר. וזה נראה לי כל כך יפה, וטבעי ונכון – הנוצרים בעילבון חוגגים את חגם, ואנו חוגגים את נשמת העבריות הנאצלת שלנו.

* "על הצפון", "חדשות בן עזר", "דוגרינט"