הבלוג של אורי הייטנר

ראש ממשלת טוגו ג'ילברט הונגבו, החליט להחזיר את נבחרתה הלאומית של ארצו ולא לאפשר לה לשחק באליפות אפריקה בכדורגל, בעקבות הטבח באוטובוס השחקנים.  

אפשר כמובן להבין את ההחלטה, בוודאי מן הבחינה הרגשית. השאלה היא, האם אין היא משרתת את מטרותיהם של הטרוריסטים? האם אין היא משחקת לידיהם ומעניקה להם ניצחון גדול בעצם העובדה שהם הצליחו לשבש את האירוע הספורטיבי החשוב?

כדי לדון בשאלה הזו, עלינו לחזור 38 שנים אחורה, לטבח הספורטאים הישראליים במינכן. היה זה בתקופה שבה ישראל הייתה אות ומופת למלחמה בטרור, חודשים אחדים לאחר חילוץ הנוסעים החטופים ממטוס "סבנה". והנה, ישראל החליטה להחזיר מיד את המשלחת האולימפית לישראל. ההחלטה הזו התקבלה כמובנת מאליה, בקונסנזוס מלא, ללא כל מחלוקת, ללא כל הסתייגויות. יתר על כן, ישראל ביקרה בחריפות את הוועד האולימפי על כך שהמשיך בתחרויות כסדרן, חרף האירוע.

האם הביקורת הזו הייתה מוצדקת? האם ההחלטה הייתה מוצדקת?

אילו הוועד האולימפי היה מפסיק את התחרויות, הייתה זו אחת הכניעות המשפילות של האנושות לטרור; הפרס הגדול ביותר שמחוללי הטבח (ובראשם יאסר ערפאת) יכלו לחלום עליו. החלטת הוועד האולימפי הייתה מוצדקת לחלוטין והביקורת הישראלית לא הייתה במקומה.

לדעתי, גם החזרת המשלחת הישראלית הייתה טעות. ניתן להבין אותה מן הבחינה האנושית, הרגשית. ניתן להבין את הקושי של אסתר רוט להמשיך להתחרות לאחר רצח מאמנה האישי עמיצור שפירא.

אולם ספורטאים המייצגים מדינה אינם אנשים פרטיים. השתתפותם באולימפיאדה היא שליחות לאומית. השליחות הלאומית היא ספורטיבית, אך לנוכח הטבח, השליחות חרגה בהרבה מן הספורט; בעקבות הטבח ניתן היה לראות בספורטאים שליחים למלחמה בטרור. וכפי שלוחמים ממשיכים בקרב גם לאחר טראומה של נפילת חבריהם, בסיטואציה כזו הספורטאים היו ללוחמים, והיה עליהם להישאר ולהמשיך, באמירה גאה של - אף על פי כן.

וגם היום, כעבור 38 שנים, ראוי היה שטוגו לא תיקח דוגמה מישראל. שחקני הנבחרת של טוגו רצו להישאר ולהתמודד, אך ראש ממשלתם פסק אחרת. החלטתו היא טעות. החלטה זו מעניקה פרס לטרור.

* BSH