הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לאפרת בדיחי: "יותר מאוסף טרמפיסטים"

תודה לאפרת על דבריה החמים עם סיום תפקידי. אכן, אין כל סיבה שחילוקי דעות יעיבו על החברות. מצד שני, החברות אינה צריכה למנוע בירור אמיתי של חילוקי הדעות, בחינת "והאמת והשלום אהבו".

ראשית, מדבריה של אפרת אני מסיק שעליי להבהיר דברים שאולי הובנו שלא כהלכה, מהדברים שכתבתי. בשום אופן איני חושב שכשלתי בפעילותי לחיבור בין חילונים ודתיים. בשום אופן איני חושב שהמאפיין את יחסי החילונים והדתיים הוא רק פחד הדדי. הרי כתבתי בפירוש שהיחסים הם שילוב של תשוקה הדדית ופחד הדדי, בחינת "רוצה אבל פוחדת".

אכן, המפגש בין חילונים ודתיים, כמו האירוח ההדדי של בני המצווה והאירוח ההדדי של הגנים, מעורר תחושת התעלות והתרגשות בקרב השותפים. אני יודע על כך, שהרי אני שותף לכל היוזמות הללו, ואת חלקן גם חוויתי אישית בשנים הקודמות, הן כאב לבר מצווה והן כאב לילדים בגן.

הבעיה היא שכל אותם מפגשים הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. כל מפגש כזה חשוב, ואני האחרון שאזלזל בו. אבל אין כל סיבה ל"שישו בני מעי". המצב רחוק מלהשביע רצון. תחושת חוסר שביעות הרצון שהבעתי, והתחושה שאיני יכול לסמן "וי" של הצלחה בנושא החיבור בין חילונים דתיים בגולן, נובעת מנקודת ההתייחסות שלי. אילו נקודת ההתייחסות הייתה אפס מפגש, הרי שניתן להתברך בכל מפגש מכל סוג ושל כל גיל. מאחר ונקודת ההתייחסות שלי היא השלם אליו אני חותר, איני יכול להיות שבע רצון מהמרחק הרב בינינו לבין אותו שלם.

אני חותר לאורח חיים של יחד, של חיבור, שהמפגש בו הוא מובן מאליו. אני חותר למצב שלא יהיה צורך בכתבה ב"שישי בגולן" על כך שגן נפגש עם גן, בדיוק כפי שאין כתבה ב"שישי בגולן" על כך שקמתי בבוקר וצחצחתי שיניים. אני חותר לכך שלא יהיה צורך במו"מ, לעתים של חודשים, לעתים של שנים, כדי להגיע לנוסחה הגואלת שתאפשר מפגש בתנאים מגבילים בין נוער דתי ונוער חילוני. מכך, לדאבוני, אנו עדיין רחוקים. יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה.

כדי להתקדם בכיוון הנכון (ואני מספיק ריאלי כדי לדבר על התקדמות ולא על הגעה אל היעד) עלינו להחליף כמה "לאווים" ב"הנים". נכון יותר, עלינו להחליף את הגישה, מהצבת "לאווים" לגישה של הצבת "הנים". פחות להסביר "מה לא", "מה אסור", מה "לא יעלה על הדעת", מה "מקומו לא יכירנו" ומי "לא יבוא בקהלנו". כל אותם מתרסים, באריקדות, פסי האטה – מיותרים. שום דבר טוב לא יוצא מהם.

האם אפרת באמת ובתמים מעלה על דעתה שאתן ידי להחרמת אלוף בצה"ל, כיוון שביצע את המשימה שהוטלה עליו? אגב, כפי שאפרת יודעת, וכפי שיודעים קוראי הטור הזה, מדובר במשימה שהתנגדתי לה, כתבתי נגדה ואף הייתי שותף למאבק נגדה. אבל אני מתנגד לחרמות. אני מתנגד להחרמה של הפוליטיקאים שקיבלו את ההחלטה על עקירת גוש קטיף; קל וחומר שלא אתן ידי להחרמת חיילים ומפקדים שהיו חייבים למלא את התפקיד שהוטל עליהם. והרי הכל יודעים, שהעליהום על גרשון הכהן לא נבע מן העובדה שהוא פיקד על הפעולה, אלא מן העובדה הידועה, שהוא התנגד בכל נפשו ובכל מאודו להתנתקות – לפני ביצועה, במהלך ביצועה ואחרי ביצועה. כיוון שכך, ציפו ממנו שיסרב, וסירובו יעורר גל של סירוב המוני. גרשון גילה אחריות לאומית וממלכתית, ולא נהג כך, בהבינו שהדבר עלול לפרק את צה"ל. לא פחות. זאת הסיבה לחרם עליו. אילו היה מדובר בקצין שעמדותיו שמאליות או אינן ידועות, איש לא היה מנסה להחרימו. לא בכדי, ההתנכלות לקציני צה"ל התמקדה באלופים דתיים כשטרן ונווה ובגרשון הכהן. אין כל סיבה שבעולם שאתן ידי להחרמה כזו, ואין כוח שבעולם שישכנע אותי לעשות כן.

אולם גרשון לא היה המוחרם היחיד. כאשר רציתי להביא ל"חברותא" את הרב גלעד קריב, הטילו חבריי הדתיים לצוות ההיגוי וטו מוחלט, בשל עובדת היותו רפורמי. האם באמת חושב מישהו שעל קהילת הגולן להחרים את הזרם הגדול ביותר בעם היהודי? את הרב קריב לא הזמנתי ל"חברותא", אך הוא הוזמן להרצות במתנ"ס. לצערי, הוא היה חובש הכיפה היחיד באולם. חבל, היה טוב אילו מחרימיו היו מנסים לעמת את דעותיהם הקדומות על הרפורמים, עם המציאות השונה כל כך.

אכן, הגישה שלי היא של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". הנוקט בגישת ה"לאווים", מחליט מראש שפלוני, אותו טרם שמע – לא יעלה על הדעת שדבריו הם "דברי אלוהים חיים". בגישת ה"הנים", איני בודק בציציותיו של איש. אין זה מענייני לשמש כמשגיח הכשרות של המחשבות, העמדות והדעות. כאשר אני מכתיר את "חברותא" ב"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", אני מעביר מסר האוהד את ריבוי הדעות ומחייב את הדיון האמיתי בין גישות שונות, מתוך כבוד הדדי. ובלבד, שהמחלוקת היא לשם שמים.

* "שישי בגולן"