הבלוג של אורי הייטנר

רדאוץ – עיר הולדתי

נולדתי ברדאוץ. רדאוץ נמצאת בבוקובינה הדרומית. היתה שייכת לפני המלחמה הראשונה לאוסטרו הונגריה ואח"כ סופחה לרומניה. ב-1940, בזמן מלה"ע השניה, בוקובינה חולקה – הצפונית לרוסיה והדרומית לרומניה (בתקופת השלטון הפשיסטי ברומניה). רדאוץ היתה עיירה יהודית, ברובה. גרו בה גם לא יהודים, אך המרכז היה כולו יהודי. בפריפריה היו גם נוצרים, "שבאדים" – שהיו גרמנים וחזרו לגרמניה כשהיטלר עלה לשלטון, במסגרת מבצע של "חוזרים הביתה".

אני מעריך שהיו כעשרים אלף יהודים ברדאוץ. שפת הדיבור היתה גרמנית. דיברו גם יידיש. היו כמה בתי כנסת בעיר. ביה"כ הגדול ועוד כמה קטנים. היתה עיירה תוססת, עם תנועה ציונית חזקה. כל תנועות הנוער הציוניות פעלו ברדאוץ, בעיקר אחרי מלה"ע השניה – בית"ר היתה גדולה מאוד, כ-250 חניכים, וכן גורדוניה, הנוער הציוני, השומר הצעיר.

ב-1941, אחרי שהגרמנים כבשו חלק גדול מרוסיה, הוציאו צו גרוש לכל היהודים. יהודי הכפרים גורשו עוד קודם לתוך הערים.

המשפחה מצד אמא

לסבא שלי קראו עקיבא שטיינר. הוא יליד צ'ורטקוב שבפולין. אשתו הראשונה, אטל, הייתה סבתא שלי, שאותה לא הכרתי. היא מתה עוד לפני מלה"ע הראשונה. אמא התייתמה כשהייתה נערה. היא הייתה הילדה הבכורה, בת 18. וטיפלה באחים הקטנים שלה כחמישה ילדים, בתנאים הקשים של המלחמה, הבריחה מן הבית, חיי הפליטות. סבא נישא פעם שניה. חייו עם אשתו השניה לא היו אידיליה. הוא עזב את הבית לתקופות ממושכות וגר אצלנו. לכן, הקשר איתו היה הרבה יותר אינטימי מאשר עם ההורים של אבא.

היו לסבא שישה ילדים: אסתר, אמא שלי. אביגדור חיים – היה נשוי לרוזה, אבא של ינקו, יוסל ואתי. שעפסל – שנספה במחנה. לאה איבדה את שפיותה כתוצאה מאהבה נכזבת. היא נרצחה בידי הנאצים בצ'רנוביץ. מיד עם הגיעם, הם רצחו קודם כל את כל מי שהיו מאושפזים במוסדות. שיינדל (יפה), היתה נשואה לשעפסל רייכבך. היו להם שתי ילדות, סאלי ואטל. שיינדל והילדות נספו במחנה. הירש (צבי), היה נשוי לסאלי, אבא של עדי, שייקה וז'קי.

סבא עקיבא היה סוחר פרוות, אדם אמיד, במעמד הבינוני. הוא הרבה לנסוע, במסגרת עסקיו, לפולין. הוא היה יהודי מסורתי.

האח החורג של אמא, ברנרד, עלה לארץ. החיים בארץ היו קשים והוא סבל מאוד. הוא שלח מכתבים הביתה, מלאים בגעגועים לרומניה; "אני עומד על יד הים ומסתכל אל תוך הים, ואני רואה את בית הוריי". לבסוף, הוא ירד חזרה לרומניה, שרד את השואה ואחריה היגר לאמריקה, שם חי עד יומו האחרון. 

המשפחה מצד אבא

לסבתא שלי קראו אסתר לבית דונופלד ולסבא יעקב. היה להם בית ברדאוץ. הם באו לרדאוץ מכפר באזור שנקרא קיליבבה. איני זוכר מהיכן הם הגיעו לשם. לסבא היו שתי בנות וחמישה בנים: סאלי, אמא של צ'יבי, שהיתה נשואה למשה נדלר. הוריו של צ'יבי, אחיו ואחותו נספו בשואה. רק צ'יבי, הצעיר, עלה עם ילדי טהראן וניצל. בת נוספת ברטה - "בסיה", התחתנה עם נתן פסטרנק. הבן הבכור לייזר (קוניה), אבא של מרים, רוזה וצילה. שמואל, אבא שלי. אהרון – גר בסירט seret. אשתו ובתו הילדה נספו במחנה טרנסיסטריה. אחרי המלחמה הוא התחתן עם אחותה של אשתו ונולדו להם שני ילדים – ג'קי וקוצה. איזק -  אישתו לוטה נספתה במחנה. אח"כ הוא התחתן בשנית. הילדה שלו מאשתו הראשונה היא סופי ומאשתו השניה – אתי. וולף (זאב) היה נשוי+ שני ילדים. אשתו ושני הילדים נספו במחנה.

סבא יעקב הייטנר היה סנדלר, עצמאי. היה לו בית מלאכה בתוך הבית. הם לא היו עשירים. היתה פרנסה, אך לא בשפע. בגיל צעיר הילדים יצאו מהבית. כל הילדים, חוץ מוולף, היו שוליות חייטים ואח"כ התפרנסו מחייטות.

הסבא היה מסורתי, הלך בשבתות ובחגים לבתי כנסת, אך כל בניו התרחקו לחלוטין.

שמואל, אבא שלי

שמואל, אבא שלי, נולד ב-1898. במלחמת העולם הראשונה הוא נלחם בצבא האוסטרו הונגרי, ונפצע ברגלו. כל חייו סבל מהרגל.

הוא היה חייט לגברות, חייט של האליטה. היה לו בית מלאכה גדול ויפה. הוא העסיק, על פי העונה, בין חמישה לעשרה עובדים. היינו בני המעמד הבינוני.

אבא היה סוציאל דמוקרט רומני, אנטי ציוני. הוא היה איש ציבור פעיל, חבר בהנהלת הקהילה היהודית, חבר בהנהלת הג'וינט, חבר במפלגה הסוציאל דמוקרטית, עסקן בקופת חולים הרומנית ובארגון העובדים.

הוא אהב את החיים הטובים – אהב להתלבש יפה (אפילו בחמסינים בישראל לבש חליפות ועניבות), לבלות בהצגות ובקונצרטים של חזנות. הוא סבל מראומטיזם. בכל שנה נסע לים השחור לתקופה של שבועיים עד חודש, לשם ריפוי אך למעשה – לנופש. אמא נשארה איתנו.

אסתר, אמא שלי

אמא, אסתר, נולדה ב-1896. היא היתה האחות הבכורה. התייתמה בנעוריה. זמן קצר אח"כ כשסבא עקיבא הלך למלחמת העולם הראשונה, היא החזיקה את הבית. טיפלה באחים הקטנים שלה, וגם באחים מאשתו השניה של סבא ובילדיה מנישואיו הקודמים.

אמא הייתה אישה חכמה ופעילה. בזמן המלחמה עסקה במסחר כדי להתפרנס קצת. היא ואבא היו חברים כבר בזמן מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה הם התחתנו והיא הייתה עקרת בית.

אמא הייתה עקרת בית למופת. בשלנית, אופה, רוקחת ריבות. היתה מפורסמת במטעמים שבישלה. היו לנו עשרות צנצנות של ריבות שונות, מעשי ידיה.

האחים שלי

היינו ארבעה ילדים. הבכור – קארל (חיים), נולד ב-1920. היה בית"רי שרוף. שיחק כדורגל בקבוצה ציונית שנקראה "הגבורה". מאחר ואבא היה סוציאליסט אנטי ציוני, העובדה שאחי הלך "לרעות בשדות זרים" – ציונות ובית"ריות והתרועע עם חברים ש"הסיתו" אותו, ערערה את היחסים ביניהם. במשך שנים הם בקושי דיברו.

קארל היה בעל מקצוע בתחום המכניקה – חרטות, מסגרות ברמה גבוהה, אולי מקביל היום לטכנאי. ב-1940, עם חלוקת בוקובינה, כשהרוסים נכנסו לבוקובינה, הוא נסע לצ'רנוביץ', על מנת לעלות לא"י. שם התחתן עם אסתר וסרמן. היא היתה אחות של החבר הכי טוב שלו. הם אספו כסף לעליה לא"י. איני זוכר אם היו אמורים לעלות בסרטיפיקט או בעליית "אף על פי" הבלתי ליגאלית.

כשפרצה המלחמה והיהודים גורשו, גורשו גם יהודי צ'רנוביץ'. הוא קיווה שיפגוש אותנו במחנה. אחרי הגירוש, אנו המתנו ליד פסי הרכבת, בעיירה טיהקי שעל הנייסטר, בצדו הרומני, מול העיר מוגילב. באותו זמן הגיעה הרכבת מצ'רנוביץ', ואנו ידענו שקארל נמצא בתוכה וציפינו מאוד לפגישה איתו. כשהרכבת עצרה, התברר שבמקום מסויים היא חולקה לשניים. מחצית הנוסעים גורשו לברשד ומחציתם - למוגילב. קארל גורש לברשד, ולכן לא התראינו. כשאבא שמע את הבשורה, הייתה לו התמוטטות עצבים. הייתה זו הפעם הראשונה בחיים שראיתי את אבא בוכה. מסתבר שלמרות המתחים והיחסים המעורערים ביניהם בשל המחלוקות הפוליטיות, האהבה היתה חזקה. קארל נספה במחנה. אנחנו לא הספקנו לראות אותו.

האחות השניה, אטל, נפטרה בגיל 5. שפשוף של הנעל גרם לה לפצע פשוט ברגל. נוצר זיהום שגרם להרעלת דם. לא היו אז תרופות. רופא טעה בטיפול. הציע הקרנות במנורה כחולה, ודווקא הטיפול הזה החמיר את המצב והיא נפטרה. להורים זו היתה טרגדיה נוראה. אמא התאבלה עליה כל החיים. על אבא לא ראו, הוא לא בכה, אבל לפי התגובה על מותו של קארל אני יכול להסיק עד כמה הוא קיבל קשה גם את מותה של אטל.  

הילדה, הילדה השלישית, נולדה ב-1927.

אני, הילד הרביעי, נולדתי זמן קצר (שנה שנתיים) אחרי מות אטל.

ילדות ברדאוץ

נולדתי ב-14.1.1930. הייתי בן זקונים מפונק מאוד. הייתי קשור מאוד לאבא. כשהייתי קם בבוקר ואבא כבר לא היה בבית, הייתי נכנס למיטה שלו כדי להריח את הריח שלו.

הייתי קשור מאוד גם לסבא עקיבא. תקופות ארוכות הוא גר אצלנו, וגם כשלא גר אצלנו הוא ביקר הרבה. ערב אחד, בחורף, כשהייתי בן 7, אמא וסבא ישבו בחדר, תחת המנורה. אני שיחקתי. לסבא היו מגפיים. ניגשתי אליו, ליטפתי את המגפיים. ביקשתי ממנו שיקנה לי מגפיים כאלה. סבא שאל: "ומה תיתן לי בתמורה?" עניתי לו: "כשאהיה גדול, ויהיה לי בן, אקרא לו על שמך". אמא נורא התרגזה. לא היה מקובל אז לדבר על מוות. היא צעקה עליי: "איך אתה מדבר?" סבא: "אל תתרגזי, עשינו עסק". זה נדר שקיימתי כשאורי נולד, וקראתי לו אורי עקיבא.

הלכתי לגן כללי, שדיברו בו רומנית. הילדה למדה בגן יהודי. יתכן שגם אני למדתי בו קצת. הייתי ילד מאוד יפה ושמנמן. אמרו עליי שאני "חבית קטנה". בתור ילד אהבתי להיות "בנאי". בניתי "בית קטן", מעין מלונה. חלמתי להיות מהנדס.

כבר בגיל קטן, למרות שהייתי קשור כל כך לאבא, נמשכתי לציונות. לשכנה שלנו, בת דודה של אבא, אמרתי שכשאני אהיה גדול ואחיה בפלשתינה, אשלח לה שרשרת של פנינים.

נמשכתי מגיל צעיר למסורת. עם סבא עקיבא, בעיקר כשהוא גר אצלנו, נהגתי ללכת לביה"כ בשבת. אני חושב ששם, בבית הכנסת, התחברתי לציונות, בזכות התפילות לא"י ולירושלים. בערב שבת סבא היה בוחן אותי בפרשת השבוע. באחת מנסיעות העסקים שלו לפולין, הוא הביא לי סידור, במתנה. הייתי אז בן 5. הסידור מצוי בידיי עד היום.

רציתי מאוד ללמוד ב"חדר", אבל אבא התנגד. לבסוף הוא השתכנע, והלכתי בגיל מבוגר יחסית.

ב"חדר" היינו לומדים ומשחקים. המלמד שלנו היה זקן, מידי פעם היה מנמנם בשיעורים. לפעמים היה מרביץ, נותן פליק עם מקל אם היו שגיאות בקריאה. אח"כ הלכתי ל"חדר " אחר, עם מורה צעיר, פישקוביץ. שם למדתי לימוד מתקדם יותר – חומש. הוא היה מורה קפדני, הרבה להרביץ. הוא גר איתנו בשכנות, באותה החצר. אני זוכר שלמדנו לקרוא את "אז ישיר משה". התחלתי לקרוא. לקראת הסוף היתה לי טעות. הוא אמר לי להתחיל מההתחלה. התרגזתי ושוב שגיתי. וכך, שוב ושוב הוא החזיר אותי מחדש להתחלה.ישבתי ובכיתי. הדף בסידור רווי דמעות. מה שהציל אותי - היינו צריכים ללכת למקום כלשהו. אמא הגיעה ולקחה אותי. הלימודים ב"חדר" היו אחה"צ. אהבתי ללכת ל"חדר". הלכתי עם החבר'ה. למדנו ושיחקנו.   

בבוקר למדתי בביה"ס הרומני. בכיתות א' ו-ב' למדתי בביה"ס הטוב, במרכז העיר. רוב הילדים היו יהודים. כשהייתי בכיתה ג', הפשיסטים עלו לשלטון, וגרשו את הילדים היהודיים מבית הספר.  העבירו אותי לבית ספר קרוב למקום מגוריי, ששם היו מעט ילדים יהודים. ביה"ס היה באזור נוצרי ברובו.

אחד התפקידים הבכירים בביה"ס היה ג'רדינטה, מנהל המשמעת של בית הספר. הג'רדינטה היה אנטישמי, וסבלתי ממנו מאוד. באחד המקרים הוא פגש אותי בפרוזודור וקרא לי: "בוא הנה, יהודון. מה אתה עושה?" תפס אותי באוזניים ומשך בכוח והיכה אותי במקל.

אחרי כיתה ד', זרקו את היהודים מבית הספר. הקהילה היהודית הקימה בית ספר יהודי. היו בו 5 כיתות. א'-ד' כיתות רגילות. בכיתה החמישית ה'-ז' יחד, בשל חוסר מקום. הילדה הספיקה ללמוד בתיכון, עד שגירשו משם את היהודים. אני לא הספקתי.

קארל היה בית"רי. אני רצתי אחריו לבית"ר. הוא היה מגרש אותי, כי פחד שאם הדבר ייוודע לאבא, זה יהיה סוף היחסים ביניהם.

הילדה ואני התעמלנו במועדון התעמלות "ראסק", של המפלגה הסוציאל דמוקרטית הרומנית.

אבא לא היה מחובר ליהדות, למסורת, לחגים. הוא אהב להאזין לחזנות, ולביה"כ הוא הלך רק בערב יום הכיפורים, עמד בחוץ והאזין לחזן ב"כל נדרי". הוא לא ידע להתפלל. זו היתה הכרעה אידאולוגית שהוא קיבל כנער, בגיל צעיר מאוד.

אמא וסבא עקיבא היו מסורתיים ולכן חגגנו את החגים והבית היה כשר. אני זוכר את סעודת פורים – אמא אפתה המון אוזני המן ודברי מאפה, והיינו שולחים משלוח מנות למכרים ושכנים ומתנות לאביונים. בחנוכה הדלקנו נרות עם הסבא. סדר פסח היה כהלכתו. סבא היה עורך את הסדר ומספר לנו את סיפורי יציאת מצרים. אבא ישב בסדר, אך לא השתתף באופן אקטיבי בקריאה. אמא היתה ציונית בנשמתה וערגה לא"י, אף שלא היתה חברה פורמלית בתנועה ציונית.

בשבתות אחרי הצהרים הלכתי לסבא וסבתא הייטנר. מרחק של רבע שעה הליכה.

בסך הכל, היתה לנו ילדות נורמלית, חיינו חיים שגרתיים, נורמליים. בקיץ היינו נוסעים לנהר סירט. שם גר דודי, אח של אבא. שם למדתי לשחות. אח שלי היה ספורטיבי. הוא קפץ מסלע למים. היו מעבירים אותי לצד השני של הנהר, למים הרדודים. לימדתי את עצמי לשחות. היינו נוסעים לצ'רנוביץ' לבקר את הדודים שגרו שם. בקיץ, הילדה נסעה לחברים שגרו בהרים.

החברים שלי היו מה"חדר", מביה"ס והשכנים. שיחקנו כדורגל, שוטרים וגנבים, באביב – באגוזים. רוב החברים שלי היו יהודים, אך היו לי גם חברים נוצרים. כשהיינו רבים פתאום היתה יוצאת האנטישמיות. קראו לי "יהודון". פה ושם היו תקריות אנטישמיות אלימות. התקיפו מידי פעם יהודים. אך בסה"כ לא היתה אווירה אנטישמית בוטה, עד כמה שאני זוכר. לאבא היו קליינטים גויים, רומנים וגרמנים. כשהנאצים עלו לשלטון, החלו תקריות אנטישמיות עם הגרמנים.

הגירוש

ב-1939, כאשר הגרמנים והרוסים פלשו לפולין, הצבא הפולני הנסוג עבר דרך רדאוץ. בכך החלה, מבחינתנו, מלחמת העולם השניה, אף שרומניה טרם לקחה בה חלק.

כשרומניה הצטרפה למלחמה, בתקופת השלטון הפשיסטי, כבת ברית של גרמניה, היתה צפירה, שביטאה את התקווה לניצחון הגרמנים / רומנים.

הודעת הגירוש הגיעה לקראת החגים בשנת 1941. כרוז עם תופים הגיע לכל מקום, כדי לבשר את ההודעות הממשלתיות. הוא תופף, ואנשים היו מתאספים ומקשיבים. כך שמענו על הוראת הגירוש (יתכן שלוועד הקהילה הודיעו בנפרד). כל יהודי רדאוץ גורשו, חוץ מיהודי אחד שהיתה לו מבשלת שיכר.

ההודעה על הגירוש באה במפתיע. בתוך שלושה ימים מרגע קבלת ההודעה על הגירוש, היה עלינו לעזוב. לא הודיעו לאן מגורשים. בתוך שלושה ימים נדרשנו להיות בשעה מסויימת בתחנת הרכבת עם החפצים. בשלושה ימים ארזנו את הדברים החשובים, שחשבנו שאפשר לקחת איתנו. ביום השלישי, העוזרת הלא יהודיה שלנו, ולריה, באה ועזרה לנו. היא נסעה איתנו לרכבת. נסענו לשם על סוס ועגלה.

בתחנת הרכבת חיכו לנו קרונות מסע. העמסנו את החפצים על הרכבת. כשהחפצים כבר היו ברכבת, אני וולריה עוד חזרנו הביתה לקחת עוד כמה דברים. אני זוכר שהוצאתי את הראש של מכונת התפירה, בתקווה שאבא יוכל לעשות איתה משהו, כדי להתפרנס איכשהו. נכנסו לקרון עם החפצים. היה דחוס למדיי. ישבנו ושכבנו על החפצים. לא ידענו לאן אנו נוסעים. הנסיעה נמשכה לילה שלם. בבוקר הגענו ליעד. התברר שלמקום קוראים טריהטי, בצד הרומני של הנייסטר. שם הורידו אותנו לאורך פסי הרכבת. הרכבת נסעה ואנו נשארנו סמוך לפסים. המקום היה קרוב לעיר מוהילב, שהיתה בצד השני של הנהר, באוקראינה, בתוך טרנסיסטריה.

כששכבנו עם החפצים, הגיעה רכבת חדשה, מהעיר צ'רנוביץ'. מכרים שהגיעו ברכבת, סיפרו לנו שאחי היה בתוכה. אח"כ התברר שהרכבת פוצלה לשנים ואחי היה בחלק שנסע למקום שנקרא ברשד (bershad). כפי שכבר סיפרתי, כשאבא שמע על כך, היתה לו התמוטטות עצבים. מאז לא ראיתי עוד את אחי. עד אחרי המלחמה, לא ידענו אם הוא חי או מת. רק אחרי המלחמה, פגשנו את אשתו, והיא סיפרה לנו על מותו, כנראה ממחלת הטיפוס. באזור של ברשד המונים מתו מרעב ומחלות. הוא נפטר בינואר 1942.

ההורים של אבא וסבא עקיבא עוד היו בחיים וגורשו יחד איתנו. ההורים של אבא היו איתנו בעיירה מוראפה. כשבאנו, לקחנו איתנו ציוד רב. בתחנת הרכבת, איכרים לקחו אותנו, בתשלום, עם הציוד, בעגלות רתומות על סוסים, עד המעבורת שהיתה צריכה להעביר אותנו את הנייסטר. שם לקחנו את הדברים בידיים. להילדה חטפו מזוודה קטנה עם הדברים שלה. כשירדנו מהמעבורת בצד השני, סבלים יהודיים חיכו לנו וסייעו לנו לסחוב את הציוד. התחלנו ללכת בתוך שיירה מלאה באנשים, בלי שידענו לאן אנו הולכים. היו שמועות בשיירה, שהמהנדס יגדנדורף, יהודי תושב רדאוץ, קיבל לניהולו בית יציקה גדול, והוא קיבל רשות להוציא את משפחתו מתוך השיירה. אמרנו לשומרים שאנחנו ממשפחתו של יגנדורף והם נתנו לנו לעבור. יצאנו מהשיירה. בזכות זה ניצלנו. רוב האנשים הגיעו למחנה עצמו ורובם נספו.

נכנסו עם כל הציוד לבית עזוב, ושם לנו בלילה. בבוקר אבא יצא להסתובב, לחפש מכרים, בתוך העיר מוהילב. הוא פגש מכרים, שכמונו יצאו מהשיירה, בדרכים שונות.

בין האנשים שהיו שם – משפ' אלנבוגן, מקס לוי ואחרים. אבא פגש חבר טוב, שנקרא סטינגר. הוא אמר שצריך להיפטר מהציוד, כיוון שעלינו לעלות על הר שנמצא שם. מכרנו את הציוד, כולל הראש של המכונה. הרובלים שקיבלנו בתמורה, מהר מאוד לא היו שווים דבר. נשארנו רק עם הציוד שחשבנו שאפשר לסחוב בהליכה.

הרבה יהודים ברחו מהשיירה, בדרכים שונות, בעיקר באמצעות שוחד. כך גם ההורים של אבא ודוד שלי. סבא עקיבא הגיע לברשוט ושם נספה.

לאבא שלי היתה חליפה ירוקה שמאוד אהבתי. הוא רצה למכור אותה. אני התנגדתי לכך. הייתה לי הרגשה שאין בכך צורך. תפסתי את החליפה ולא נתתי למכור אותה.

הסתובבנו שלושה ימים בעיר, והתברר שניתן, באמצעות שוחד, להתפזר בכלי רכב לעיירות שונות במחוז מוהילב. עלינו על רכב כזה ועזבנו את המקום, אחרי ימים ספורים, והגענו לעיירה מוראפה.

על אדן החלון באחד הבתים העזובים במוהילב, עמד זוג תפילין. אמא אמרה לי: "זו אצבע אלוהים. אולי תגיע למצוות ויהיו לנו תפילין". התפילין הללו נמצאים אצלי עד היום. לפני כעשרים שנה חידשתי אותם, ואח"כ הצטערתי. היה עליי לקנות חדשים, ואת אלה לשמור כמות שהם.

בעיירה מוראפה

מוראפה היתה בטרנסיסטריה, עיירת גרוש סמוכה למחנה, אך לא בתוכו.

במוראפה היתה כיכר מרכזית. שם הרכב עצר. הורידו אותנו ויצאנו לחפש חדר לשכור. היינו עם חברים של אבא, ד"ר דרימר ומשפחתו, הגיס של ד"ר דרימר – גרובר ואשתו ומשפ' פרץ. מצאנו בית עזוב עם שני חדרים, מסדרון ובצד השני חדר נוסף. משפ' דרימר קיבלה את החדר הגדול (היו להם שתי בנות וסבתא) ואנחנו השתקענו בחדר הקטן. גרובר, בלילה, ישן על הארץ בחדר שלנו. בחדר שלנו התגורר גם רווק נוסף. בחדר השלישי גרה משפ' פרץ. סביבנו היו עוד דירות, שגם בהן התגוררו יהודים בשכר דירה. מקרשים הכנו דרגשים ועליהם ישנו ההורים. אני ישנתי על מזוודה גדולה ועוד מס' חפצים שעמהם אלתרנו מיטה. החדר היה צר וארוך.

הדוד קוניה (אבא של מרים) עם סבא וסבתא שלי, מצאו חדר ברחוב שלנו. היו לנו שם עוד מכרים מרדאוץ וכן מספר יהודים מקומיים שלא גורשו. שם התמקמנו לאורך כל המלחמה, במשך 3.5 שנים.

הנוכחות שלנו שם היתה על דעת עצמנו, לא רשמית וללא אישור. מיד התארגנה קהילה. הוקם ועד קהילה. הוקם בית יתומים בבית עזוב. הבעיה העיקרית היתה מחסור במזון. מי שהיה להם כסף קנו מאיכרי הסביבה, בשוק שפעל אחת לשבוע.

חלק מן הגברים נלקחו לעבודת כפיה. אבא ביניהם. הוא עבד תקופה מסויימת במחצבה. אני הלכתי לעזור לו. הבאתי לו משהו לאכול ועזרתי לו לעמוד במכסה (הוא לא היה אדם חזק).

לקחו אותנו – הילדים והנשים, לעבודת כפיה בטבק. הביאו את הטבק לסככות גדולות שבהן עבדנו, והיה צריך להשחיל אותו עם מחט על חוטים ולתלות אותם לייבוש. הייתי גונב טבק, מסתיר במכנסיים ומייבש בבית. גרובר, שהיו לו ידי זהב, לימד אותי לייצר סיגריות והייתי מוכר אותן לפרנסתי. מתוך העיירה, הלכתי לעיר ג'יורין, מרחק 12 ק"מ מאיתנו, שם היה לי דוד, אח של אבא. ההליכה לשם היתה אסורה. היינו מבריחים מלח ועוד כל מיני דברים, מוכרים וקונים סחורה וחוזרים. הלכתי עם קבוצה של ילדים  ונערים. אנשים נלקחו לעבודת פרך - בניית גשר על הבוג. ביניהם היה אוניו, אותו הכרנו במוראפה, כיוון שהם גרו לידינו.

חיינו מהדברים שמכרנו. הכסף, שמכרנו תמורתו את הציוד, לא היה שווה הרבה. ברומניה הייתה הוראה למסור לבנק הלאומי את כל הכסף והזהב. את רוב הכסף החרימו. רק מעט כסף נשאר למגורשים. למעשה, לאורך כל התקופה התפרנסנו ממכירת סחורות שונות. למשל – כל מיני חוטים ובדים שאבא הביא, מחטים וכו'. היינו מוכרים בשוק – תמורת כסף או בעיקר בסחר חליפין.

כזכור, את החליפה הירוקה לא הסכמתי למכור. מנהל בית החרושת לסוכר, בכפר ליד מוראפה, בא לקנות מאיתנו סחורה. הוריי חיפשו מה ניתן למכור לו. הוא ראה את החליפה הירוקה והתאהב בה ממבט ראשון. מהחליפה הזאת קיבלנו מוצרי מזון מהם חיינו חורף שלם. חלק כמזון שאכלנו וחלק – מכרנו; סוכר וכו'.

בחורף הראשון, אמא ואני חלינו. הרופא שטיפל בנו, מהפליטים היהודיים, אמר שלפי גודל הטחול יש לי מאלריה. אבל זה היה סוג של טיפוס. מאז אני סובל מהקיבה. אמא חלתה בכליות.

באחד הלילות היא חלמה שאח שלי מת. היא ראתה שהוא הולך למות. הוא קרא לה והיא התעוררה. כולם הרגיעו אותה. אמרו לה שזה מתוך הדאגה בשל המחלה שלי. מסתבר שבדיוק בתאריך של החלום הוא באמת מת.

בערבים, ד"ר דרימר היה מקריא לנו ביידיש מספר של שלום עליכם. כיוון שדיברנו גרמנית, הבנו יידיש.

היה במקום פרופסור מצ'רנוביץ', שהתפרנס ממתן שיעורים. היינו קבוצה של ארבעה נערים. הוא לימד אותנו, ללא ספרים. היו לו 2-3 ספרונים קטנים עם נוסחאות בפיסיקה וכימיה. הוא לימד אותנו בע"פ ואנו כתבנו במחברות. הלימוד היה בצורה מסודרת. בכל בוקר הלכנו לבית של אחד הילדים ולמדנו מספר שעות. למדנו קצת מתמטיקה, קצת קרוא וכתוב, מדעים והשכלה כללית.

בינואר 1943, כשהיינו במוראפה, הגעתי למצוות. איני זוכר אם מישהו לימד אותי, אבל בגיל בר המצווה הלכתי לבד לשטיבל, בית הכנסת הקטן. אבא לא הלך אתי. הוא היה רחוק מזה. בבית הכנסת הזה התחלתי להניח תפילין, ומאז ועד שהגעתי לא"י הנחתי בכל יום תפילין, בבית הכנסת או לבד בבית.

באחד הימים, כשהייתי בן 13, הייתי מדוכא מאוד. ידעתי שהיהודים הרוסים אהבו לשתות. היה לנו בבית וודקה מסלק סוכר – סמבורקה. לקחתי את הבקבוק. לגמתי כמה שלוקים על קיבה ריקה. אח"כ אכלתי משהו והלכתי לחבר, ללמוד.

באמצע השיעור הרגשתי לא טוב. היתה לי בחילה. ישבנו על דרגש ולפניו שולחן גדול. עד שהצלחתי לצאת, הקאתי בחדר. זו היתה חוויה לא נעימה, מה גם שהיה ברור למה הקאתי. אח"כ, במשך שנים לא נגעתי במשקה חריף.

בתקופת שהותנו במחנה, לקיתי באולקוס ממנו סבלתי עוד שנים רבות.

בעיירה היה נחל שיצר אגם, טייך. שם המשכתי ללמוד בעצמי לשחות. בבית היתומים היה נער קטן, שקיבץ נדבות. באחד הימים הלכנו לכיוון האגם לשחות וראינו גופה צפה. הוצאנו אותה בעזרת מקלות. הסתבר שהיה זה הילד הזה.

חיינו כמו בקומונה, בדירה הזאת. המבוגרים לא ממש עבדו. אבא היה חבר בוועד הקהילה וכך גם ד"ר דרימר. בכך הם התעסקו. קצת שיחקו קלפים, פטפטו. לא היה מה לעשות.

הילדים למדו ועזרו בפרנסה. הנוער (הילדה, הבנות של דרימר, הבנות של פרץ) למדו רוסית אצל שכן רוסי שברח והסתתר בדירה שלידינו.

השכן, בעל הבית שלנו, הסתכסך עם אבא. הוא הלשין עליו שזרק זבל במקום אסור. לקחו אותו למיליציה הרומנית. אני רצתי אחריו "לשמור עליו". לקחו אותו מחוץ למקום, הוא נשפט ונדון לעשרים וחמש מלקות. הייתי בחדר אחר. שמעתי את השוט, את המכות ואת צעקותיו. הייתי בן 13-14. זה היה נורא.

על המלחמה וההתפתחויות ידענו באופן כללי. שמועות הגיעו מפה ומשם. ב-44' החלו הכישלונות של הגרמנים והנסיגה. הגרמנים, בנסיגתם, החלו לעבור דרך העיירה שלנו. פחדנו מאוד. הם היו מוכים. נכנסו לבתים שלנו לישון, לאכול. פחדנו שהם ינקמו בנו את תבוסתם. גם בבית שלנו, בתוך החדר שלנו, ישנו חיילים גרמנים. זה היה מפחיד מאוד.  

חזרה לרדאוץ

לקראת סוף המלחמה הרומנים עברו לצד בעלות הברית. ב-1945 טרנסיסטריה שוחררה בידי הצבא האדום. אחרי השחרור אנשים, בעיקר צעירים, התחילו לחזור הביתה. באחד הימים, אני ומיקי דרימר, החלטנו לחזור לרדאוץ. אני הייתי בן 15 והיא בת 18. ההורים שלי לא כל כך הסכימו, אבל הייתי די עצמאי והם די סמכו עליי. קודם כל היה עלינו להגיע למוגילב. יצאנו בטרמפים עם הצבא האדום, המשחרר. באחד הטרמפים, במקום לנסוע למוגילב, הנהג לקח אותנו לאיזה שהוא מקום, שם לנו אותו הלילה.

הוא התעסק עם מיקי. איני יודע מה הוא עשה לה. אח"כ הביאו אותנו למוגילב. למיקי היו שם קרובים. כולם החליטו לא לתת לנו להמשיך לבד לרדאוץ, וחזרנו למוראפה.

היינו שם עוד תקופה מסויימת, ואז חזרנו הביתה.

בדרך לרדאוץ סגרו את הגבול בין בוקובינה הסובייטית לבוקובינה הרומנית. לא נתנו לנו לעבור. התמקמנו בכפר אופרישן, בבית בודד וריק. שכרנו אותו. בכפר הזה גידלנו תרנגולות. היה תרנגול חולה אחד. היו צריכים להרוג אותו. אני חסתי עליו, הזלפתי לו מים וטיפלתי בו. הצלתי את חייו.

מול הבית היה איכר והיה לו בן בגילי. הוא היה רוכב על הסוסים ללא אוכף. באחד הימים הציע לי לרכב. עליתי על הסוס. כשהתיישבתי עליו, הוא נתן לו מכה עם השוט. הסוס החל לדהור. המטרה שלו היתה שאפול מהסוס ואהיה ללעג. תפסתי בכוח את הרעמה שלו, נצמדתי ולא נפלתי. זאת היתה הנקמה המתוקה שלי.

כשהיינו בכפר, הצטרפו אלינו הגיסה שלי, אשת אחי חיים, עם אחותה. הם שהו אצלנו זמן מה.  הם סיפרו לנו על מות אחי – על פרטי המוות ועל תאריך הפטירה. הוא נפטר מרעב ומטיפוס, בתנאים הקשים שהיו להם במחנה, שהיו קשים הרבה יותר מאלה שלנו. התאריך התאים בדיוק לחלום של אמא שלי. ארבעה ימים אחרי מותו של חיים, סבא עקיבא נספה.

גרנו בכפר במשך כשנה, עד שנפתח הגבול ונתנו לנו לחזור לרדאוץ. כשחזרנו הייתי בן 15.5. שכרנו דירה גדולה בת ארבעה חדרים.

אבא שלי פתח שוב את בית המלאכה שלו. הילדה למדה. נתנו לנו אפשרות להבחן על כל השנים שהחסרנו, כדי שנוכל להמשיך בלימודים. גם אני רציתי ללמוד. נסעתי בעקבות הילדה לסוצ'אבה כדי לקבל שיעורים, אבל הייתי כל כך עסוק בפעילות בבית"ר שהלימודים לא עניינו אותי.

ההצטרפות שלי לבית"ר היתה טבעית. זו התנועה שאליה השתייך אחי, ומשחר ילדותי חשתי שייך אליה. עוד בחדר התחנכתי על אהבת א"י ורציתי לעלות לא"י. בית"ר נתנה ביטוי לכמיהה הזאת.

התמסרתי לפעילות בבית"ר. הייתי ראש קבוצה, גזבר הקן וחבר המפקדה. המפקד היה מקס קורץ וסגנו – מקס לוי. מאוחר יותר כששני המקסים עזבו, ליאו זונטג נעשה מפקד הקן ואני סגנו. הקן היה הגדול ביותר ברומניה. הוא מנה כמה מאות חניכים.

בנוסף לבית"ר פעלו ברדאוץ שתי תנועות נוער ציוניות נוספות – גורדוניה והנוער הציוני. השתילו אותי כ"גיס חמישי" לגורדוניה, והעברתי את כל חברי הקן לבית"ר.

כל הפעילות היתה סביב א"י ולקראת עליה. בכל ערב היו מפגשים בקן – פעולות, הרצאות. מקס קורץ היה מסורתי מאוד ובעל ידע רב ביהדות וציונות. קיבלנו בקן הרבה תכנים ציוניים. חגגנו את החגים, ציינו את ימי הזיכרון לז'בוטינסקי ולטרומפלדור. הפעילות היתה רבה מאוד.

מקס לוי, בספרו "מרדאוץ למשגב דב", טוען שהייתי מפקד בית"ר הצעירה (שכבות הגיל של הילדים בקן) ברדאוץ. איני זוכר זאת ואני חושב שהוא טועה.

 היה לי זיכרון מצויין. פעם אחת שמעתי הרצאה. אח"כ הרציתי לחניכיי את עיקרי הדברים. מישהו שהיה בשתי ההרצאות, סיפר שזכרתי את ההרצאה על כל פרטיה.

התקופה בבית"ר היתה התקופה המעצבת של חיי. הקן פעל עוד לפני המלחמה. טרם הגירוש קברו את דגליו. כשחזרו הראשונים הם הוציאו את הדגלים והקימו את הקן מחדש.

השלטון ברומניה כבר היה קומוניסטי. הוקמה יבסקציה – המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית, שנלחמה בציונות. היבסקציה מיקדה את מלחמתה בבית"ר, בטענה שהיינו פשיסטים, כביכול. באחד הימים, במאי 46', המנהיגות הרומנית חגגה את יום השנה לשחרור. הזמינו גם את הנוער היהודי למצעד שארגנה המפלגה הקומוניסטית ברדאוץ. אנו החלטנו להשתתף במצעד והופענו עם דגל בית"ר. הייבסקציה והשלטונות דרשו שנקפל את הדגל. החלו דיונים. כל היהודים, כולל הקומוניסטים, הגנו עלינו ולא נתנו לנגוע בדגל שלנו.

באירוע אחר רצינו להגיע לבית הכנסת הגדול ולקיים שם אסיפה. היבסקציה נתנה הוראה לא לפתוח בפנינו את בית הכנסת. היה לי "מפתח גנבים". מקס לוי הורה לי לנסות לפתוח את הדלת. רצתי לביהכ"נ ופתחתי את הדלת. אוניו מלצר, מאנשי המפקדה, עלה לנאום. כמעט כל היהודים ברדאוץ נכנסו אחרינו ומילאו את בית הכנסת מפה לפה. הם האזינו לנאום של אוניו. הוא נשא נאום ציוני חוצב להבות. אח"כ הזמינו את מקס לוי ועוד מישהו מהמפקדה לחקירה. הוא כתב לחוקר שהוא יתלונן עליו שהוא אנטישמי. לאחר חקירה קצרה הוא שוחרר.

בכל התקופה היתה עליה בלתי לגאלית לא"י. אנשים גנבו את הגבול להונגריה, המשיכו משם לאיטליה ומשם עלו באוניות מעפילים לא"י. היו תקופות שהבריחה היתה מאורגנת בידי הסוכנות, אך אחרי שנעצרו מספר אנשים הסוכנות הפסיקה והחלה בריחה פרטיזנית, של בודדים באופן עצמאי. גם מקס לוי הלך לבד, עם מדריך – מבריח, ונתפס. החזירו אותם לרומניה ואסרו אותם.

גם אני החלטתי להבריח גבול ולעלות לא"י. הייתי בן 16 וחצי. יצאתי עם פרדי אוזנבאום, בחור מבוגר ממני ב-4 שנים לפחות. סיפרתי להורים. הם לא התלהבו, בלשון המעטה, אבל לא יכלו לעצור אותי. הם ידעו שאני נחוש ושאסע בהסכמתם או בלעדיה. נסענו והגענו להכשרה של בית"ר בבוקרשט. בדיוק אז תפסו קבוצה, ולכן לא נתנו לנו להמשיך. לפרדי היתה מקטרת. אני עישנתי סיגריות. הוא נתן לי, למזכרת, את המקטרת, ואני שומר אותה עד היום. אני נתתי לו את הקופסה שבה אכסנתי את הסיגריות.

בקיץ 1947 התקיים כנס ארצי של בית"ר רומניה בבוקרשט. מקס ואני נסענו כצירים לוועידה. בזמן הוועידה הגיע שליח האצ"ל באירופה שמואל קלורמן, שבא לארגן את האצ"ל ברומניה. הוא פתח קורס ראשון של האצ"ל, בבראשוב, שבהרי הקרפטים, בו השתתפתי. בקורס למדנו להשתמש באקדח. למדנו על חומרי נפץ. למדנו את תורת הקונספירציה. לי היה אקדח. תמיד עסקתי במסחר והיה לי כסף. קניתי אקדח בראונינג. האימונים היו ביער. את האקדח האצ"ל החרים לי והוא הפך לרכוש של הארגון. חזרנו מהקורס. מקס היה מפקד המחוז. התחלנו לארגן את האצ"ל. התפקיד של האצ"ל היה להכשיר את הצעירים לעליה לא"י ולהצטרפות למחתרת בארץ. היחסים בין נציבות בית"ר לבין שליח האצ"ל לא היו הרמוניים.