הבלוג של אורי הייטנר

בסדר ט"ו בשבט, מחרתיים, נשיר, כבכל שנה, את שירם המקסים של נתן זך ושלום חנוך "כי האדם עץ השדה". מה מתאים יותר לט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, מאשר החיבור, עד כדי זהות, בין האדם לבין העץ?

מנין לקח נתן זך את הדימוי הזה? במאמר זה נעקוב אחרי המקור וגלגוליו.

****

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה" (דברים כ' י"ט-כ').

לא בכדי פיסקתי את הפסוק הפותח במילים "כי האדם עץ השדה" בסימן שאלה וסימן קריאה. המשתמע מן הפסוק היא שהאדם אינו עץ השדה. הפסוק הזה מופיע בהלכות מלחמה, בהלכות מצור. התורה אוסרת על הצבא לכרות עצי פרי להם הם זקוקים לצרכי המצור. הסיבה לכך היא הגנת הטבע. "כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! מה, העץ הוא אדם, שיכול לברוח ממך או להחזיר לך מלחמה שערה?! הוא נתון בידיך. עליך לשמור עליו".

משמעות האיסור הזה, היא שאפילו בזמן מלחמה, כאשר יש צורך מלחמתי בעצים, האדם מוגבל, אין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, הוא כפוף לחוקי המלחמה, ובין החוקים הללו הוא נדרש לשמור על העץ, לשמור על הטבע, להגן על הסביבה. הנה, הוכחה למקומו של ערך השמירה על הסביבה ביהדות, הרבה לפני שהמציאו את איכות הסביבה. שאלת איכות הסביבה נובעת מאחת השאלות המרכזיות בהן עוסקת מחשבת ישראל – מה מקומו של האדם, נזר הבריאה, בטבע? מה מקומו בעולם? מה תפקידו?

המשמעות שאנו רגילים לייחס לשבר הפסוק "כי האדם עץ השדה" שונה פעמיים מן המקור. ראשית, במקור לא האדם משול לעץ, אלא העץ - לאדם. שנית, בדימוי הזה, האמירה היא שהעץ אינו דומה לאדם.

אבל אם למישהו לא נוח עם ההיפוך שאנו עושים בפשט הפסוק, יש לנו אילנות גבוהים להיתלות בהם. כבר חז"ל עשו כן. אמנות המדרש, שהינה מרכיב יסודי ומרכזי בתרבות היהודית, היא אמנות הוצאת הדברים מהקשרם. הדורש לוקח שברי פסוקים ומעניק להם משמעות המשרתת את המסר של המדרש. לעתים המסר הופך ב-180 את פשט הפסוק. (לדוגמה – בפסוק מתהילים "מכל מלמדיי השכלתי", מתגאה המשורר שהוא משכיל וחכם יותר מכל מוריו, או מי שמתיימרים ללמדו. חז"ל דרשו זאת בפרקי אבות כביטוי לענווה של תלמיד חכם – "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", ורבי חנינא אף הפליג ל"מכל מלמדיי השכלתי, ומתלמידיי יותר מכולם").

כבר חז"ל לקחו את שבר הפסוק, הפכו אותו לדימוי של האדם לעץ ולאמירה שהאדם אכן דומה לעץ. כך מצוטט ר' יוחנן בתלמוד הבבלי: "וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב (= שכתוב) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, וכתיב אותו תשחית וכרת. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא - ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו - אותו תשחית וכרת" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ז, ע"א).

ר' יוחנן משווה את העץ לתלמיד חכם. אם הוא הגון וראוי לכך, יש לאכול מפירותיו וללמוד ממנו. אם לא – מותר להשחית ולכרות אותו. להשחית ולכרות רב?! רש"י ממתן זאת: "אם הגון הוא - ממנו תאכל, למוד הימנו, ואם לאו - אותו תשחית, סור מעליו". כלומר – מרב כזה אין מה ללמוד. עצם אי הלימוד ממנו, הוא השחתתו וכריתתו.

בילקוט שמעוני, לקט מדרשים קדומים על פסוקי התנ"ך, נכתב: "ולמה נמשלו דברי תורה לעץ? לומר לך - מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים, והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה תורה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מהם, ומתלמידיי יותר מכולם. כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה".  

חז"ל לא היו האחרונים לדרוש את הפסוק. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אמר: "כי האדם עץ השדה: אדם ואילן – היינו הך / אחד קשה ואחד רך / אחד גבוה ואחד מך / אדם ואילן היינו הך" [מך = נמוך].

והרב שמשון רפאל הירש, במאה ה-19 כתב: "תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים, אלא בשורשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. העץ איננו דואג בזמן שהסערות תופסות אותו, מנענעות אותו וכופפות אותו, הוא לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה! ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, אדרבא - החליף כוח במאבק. כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשורשיו הרוחניים - שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה את כוח ההתחדשות!"

****

גם ללא קשר למדרשים על הפסוק, מקורותינו משופעים בביטויי זיקה בין האדם לעץ. דוגמאות מן התנ"ך: א. כאשר הנביא ישעיהו מעודד את העם להאמין בגאולה העתידה לבוא, הוא מדמה זאת לעץ המתחדש מתוך עצמו: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה" (יש' י"א, א'). ב. עוד דימוי של ע"י לעץ בנבואת ישעיהו: "לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי, ומעשה ידיהם יבלו בחיריי" (יש' ס"ה, כ"ב). באמרו "כימי העץ ימי עמי", כוונתו לכוח ההתחדשות האינסופי, המצוי בצמיחתו המתגברת על הזמנים ופגעיהם. ראינו זאת לאחרונה בהשתקמות יערות הגליל שנשרפו במלחמת לבנון השניה. הנביא טוען שכך גם עם ישראל יחזור למולדתו ויתחדש בכוחות החיות הטמונים בו. ג. איוב: "כי יש לעץ תקווה: אם יכרת – ועוד יחליף וינקותו לא תחדל. אם יזקין בארץ שורשו ובעפר ימות גזעו – מריח מים יפרח, ועשה קציר כמו נטע" (איוב י"ד, ז'-'). ד. המפורסם במשלים – משל יותם (שופטים פ' ט'). "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך" – משל פוליטי, שבו הזית, התאנה והגפן מסמלים בני אדם בעלי תכונות הנהגה, שסירבו לקחת עליהם את התפקיד, והאטד משול למי שאינו ראוי, אך לוקח את תפקיד ההנהגה וחוגג את בחירתו בדברי יוהרה, רהב ואיום. ה. בתהילים מושווה הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול" (תה' א', ג'-ד'). ו. ועוד השוואה של הצדיק לעץ בתהילים: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה".

דוגמאות משל חז"ל: א. אחד החכמים נפרד מחברו. החבר ביקש ממנו שיברכו וזה נוסח הברכה: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו, וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה – הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים. אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך" (בבלי, תענית ה' ע"ב, ו' ע"א). ב. "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז... מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף [= מתחדש] ושורשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות  ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו. אבל הארז... כיוון שנשב בו רוח דרומית, עוקרתו והופכתו על פניו" (בבלי, תענית כ' ע"ב). כלומר, לעתים דווקא האדם הגמיש, הנכון לפשרות, הרך לכאורה, הוא בעל השורשים והיציב, ואילו הקשה והעקשן, ישבר ברוח.

אחת המשניות האהובות עליי בפרקי אבות, ושכל חיי היא משמשת לי תמרור הכוונה, שייכת לרבי חנינא בן דוסא: "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו – חוכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת" (אבות, ג', י"ב). את המשנה הנפלאה הזאת מפרש ומרחיב ר' אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: 'והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב, ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב' (יר' י"ז, ו'). אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: 'והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי יבוא חום, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי' (יר' י"ז, ח')" (אבות, ג', כ"ב).

מי שמקדיש את חייו ללימוד מופשט ורוחני גרידא, אך מעשיו בפועל מועטים, משול לעץ שעיקרו גזע וענפים, אך חיבורו לקרקע רופף ולכן כל רוח מצויה תעקור אותו ממקומו. לעומתו, מי שהידע והחוכמה שלו מיועדים למעשה המועיל לחברה ולעולם, משול לעץ ששורשיו עמוקים ואף החזקות שברוחות לא תזזנה אותו ממקומו.

****

גם נתן זך דורש את הפסוק "כי האדם עץ השדה". במדרש שלו, קיימת זיקה הדדית בין האדם והעץ – לעתים האדם משול לעץ ולעתים העץ משול לאדם. אולם בניגוד לנבואות ישעיהו ואיוב, לחז"ל ולרש"ר הירש, שאצלם העץ מבטא התחדשות תמידית, בשיר האבל הפסימי של זך, הדבר העיקרי המבטא הן את האדם והן את העץ הוא המוות והסופיות. כאשר האדם או העץ נגדעים – זה סופי. כאשר הם צמאים למים ואין מים – זה סופי. כך גם כשהם נשרפים באש. ובסופו של דבר, האדם נקבר באדמה, פיו מלא עפר, ומר לו בפה... כמו עץ השדה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה: כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.   כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה: כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.   כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה: כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.   כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה: כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.   כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה: כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם

כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאַר צָמֵא וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.   אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה, כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.  

השיר מקסים, אך... אני מבכר את האופטימיות של משלי התנ"ך ומדרשי חז"ל, על הפסימיות של זך.

****

בראיונות עם נתן זך, ששמעתי וקראתי, הוא תמיד מספר שאת השיר הוא כתב ב-82', בעקבות נפילת החללים במלחמת לבנון הראשונה. זכרונו של זך בוגד בו – השיר מופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה", שיצא ב-1980, שנתיים לפני המלחמה.

ואפרופו "שירים באמצע הלילה" – מבין למעלה מחמש מאות התקליטים והדיסקים העבריים שבאוסף שלי - האהוב עליי מכולם, ללא עוררין וללא מתחרים, הוא תקליט זה של נורית גלרון, בשיריו של נתן זך. בשבוע שעבר, שלושים שנה לאחר צאת האלבום, יצא דיסק חדש של נורית גלרון משירי נתן זך – "ואז בא לנו". התאהבתי בהאזנה ראשונה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל, "חדשות בן עזר"