הבלוג של אורי הייטנר

ב-1994, שנה לאחר הסכם אוסלו, הציע ס' שר החוץ יוסי ביילין עוד אחת מהצעותיו המקוריות – שישראל תשלח חיילי צה"ל לכוח רב לאומי, נדמה לי שבפנמה. טענתו הייתה, שעתה, משתמה המלחמה שלנו, עלינו להיות חלק מן העולם החופשי ולשאת באחריות לקידום השלום בעולם.

מעבר לעיוורון המדיני האופייני – האמונה שהסכם אוסלו יסיים את הסכסוך הישראלי ערבי, ההצעה הזו הייתה בעייתית מאוד מבחינה מוסרית. האם אחרי 45 שנות מרחץ דמים, שכול ויתמות, ישראל צריכה לשלוח את בניה להיהרג במלחמות לא לה? כוח שלום? שננוח כמה עשרות שנים ואז נדבר.

במאמר שכתבתי באותם ימים, תקפתי את הצעתו של ביילין. במקומה הצעתי שישראל תתרום לאנושות בתחום ההומניטארי – על ישראל ועל צה"ל להגיע לכל מקום אסון ומשבר הומניטארי, ולסייע בחילוץ, ברפואה וכו'. כך ישראל נהגה לאורך שנים רבות וכך היא נוהגת היום, בהאיטי. כיהודים, אין תרומה מתאימה מזו לאנושות, בחינת "כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא". העם היהודי היה קורבן לאדישות העולם, ומן הראוי שמדינת היהודים תהווה מופת של סולידריות אנושית. על ישראל להיות מעצמה הומניטארית.

הפעילות הישראלית בהאיטי מעוררת גאווה בלב כל ישראלי. בעצם... לא. כנראה שלא. הפעילות הזו מעוררת שדים של ביקורת נפסדת ומכוערת.

סוג אחד של ביקורת, הוא מטעם מפלגת "עניי עירך קודמים". אכן, עניי עירנו קודמים, אך מה הקשר? כאשר מאות אלפי בני אדם נספים באסון ומיליונים מאבדים את קורת הגג שלהם, והמדינה שלהם אינה יכולה להתמודד עם המצב – הדרך היחידה למנוע שואה, היא הירתמות של מדינות העולם. אם כל מדינות העולם תדאגנה רק לעניי עריהן, מה יהיה על קורבנות רעידת האדמה? אילו באותם ימים הייתה רעידת אדמה בישראל, חלילה, ודאי שהיה עלינו להתמקד בעניי עירנו. אך לא זה היה המצב. ואם, חלילה, אנו נעמוד בפני מצב דומה, נצפה מן העולם להירתם ולסייע לנו.

סוג שני של ביקורת, הוא מטעם מפלגת ה"אוטו אנטישמים", מפלגת אכולי השנאה העצמית. בעבור אלה, היחלצות ישראל לסיוע בהאיטי בעייתית, כי היא הורסת להם את הדימוי המפלצתי שהם מנסים ליצור לישראל. וכך, "גוש שלום", עקיבא אלדר ב"הארץ" ושכמותם, לועגים למשלחות ההצלה שאנו שולחים להאיטי, כאשר כאן לידינו, בעזה, אנו גורמים ל"אסון הומניטארי"... שקר וכזב! ראשית, אין כל אסון הומניטארי בעזה. שנית, הבעיות בעזה הן מעשה ידי אדם – מעשה ידי מי שמפעילים טרור נגד אזרחי ישראל, מי שבמשך שמונה שנים טיווחו את האוכלוסיה האזרחית בישראל בטילים, עד שלא הותירו בידינו ברירה אלא לממש את זכות ההגנה העצמית שלנו ב"עופרת יצוקה", וגם לאחר המבצע הם ממשיכים לירות, אם כי הרבה פחות טילים, ולהחזיק את גלעד שליט בשבי. שלישית, חרף כל זאת, אותם רופאים הנמצאים היום בהאיטי ורופאים ישראליים נוספים, מטפלים כל העת בחולים עזתיים, אף שמדובר במדינת אויב. אך את זה המסיתים מסתירים, שהרי הם לא יתנו לעובדות לקלקל להם את מסע ההסתה.

סוג שלישי של ביקורת, הוא מצד מפלגת הציניקנים, תחת הסלוגן "הכל למען יחסי ציבור". הטענה מזכירה לי את אותם האגואיסטים, שטוענים כלפי אלטרואיסטים שגם הם אגואיסטים הפועלים למען הזולת מטעמים אנוכיים אלה או אחרים. כמובן שהטענה הזו מעידה על בעליה, שאינם מסוגלים להבין סוג חשיבה שונה משלהם. אך נניח שהם צודקים – הלוואי שכל האגואיסטים יתעלו את אנוכיותם לעשיה למען הזולת, כדי להרוויח ממנה נקודות. יחסי ציבור? הלוואי שכל העולם ירתם למען קורבנות האסון, למען יחסי ציבור. העיקר שירתם.

אין לי ספק, שהירתמות ישראל והירתמותם של הישראלים הנמצאים שם, היא לשם שמים. ואם הדבר גם מעורר גאווה לאומית – מה רע בכך? (הנה, אני גאה במיוחד, ש-2% מחברי הקיבוץ שלי, אורטל, נמצאים כעת בהאיטי). ואם כתוצאה מכך ישראל נהנית גם מיחסי ציבור - אדרבא ואדרבא, גם אם יש בתוכנו מי שהדבר מקלקל להם את חגיגת שקרי גולדסטון.

* "שווים"