הבלוג של אורי הייטנר

המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך שלמה הרציג אסר על לימוד שיר של יונה וולך, ומייד – מהומה.

בכל פעם שמתקיים עליהום צדקני – אני מעדיף לא להיסחף בזרם אלא לשאול שאלות. מהי טענת התוקפים את המפקח ואת החלטתו? אילו התקיים דיון על השיר, האם נכון ללמדו בבית הספר ומכאן – האם החלטת המפקח נכונה, היה זה דיון ראוי, רציני, משמעותי ולשם שמים. אולם המתקפה על הרציג לא עסקה בשיר, אלא הייתה זו דה-לגיטימציה מוחלטת לעצם הזכות שלו להתערב, לאשר או לא לאשר לימוד שיר.

האם משרד החינוך הוא רק כספומט של מוסדות החינוך? האם אין לו אמירה חינוכית? האין לו סמכות להתערב בתכני הלימוד? האין זו חובתו?

אם יש למשרד אחריות על תכני החינוך, יש לו סמכות להחליט מה ילמדו ילדינו, והצד השני של המטבע הוא סמכות לקבוע מה הם לא ילמדו. מן הראוי שהחלטותיו אלה תהיינה שקופות, נתונות לביקורת ציבורית ולדיון ציבורי. מותר ונכון לחלוק על החלטות המשרד ומותר למשרד לטעות. אולם תפקידו להחליט.

אני בעד "פס רחב" ככל הניתן בתכני הלימוד, בעיקר במקצועות ההומניסטיים; בעד תכניות פלורליסטיות החושפות את התלמידים למרחב גדול של גישות, עמדות וערכים. אולם גם למרחב הזה יש להציב גבולות. האם אלה שתקפו את ה"צנזורה", סבורים שהכל מותר? שאין גבול?

האם המשורר מאיר ויזלטיר, הסופר יורם קניוק והמבקרים האחרים של החלטת משרד החינוך, סבורים שיש ללמד בבתי הספר שירה גזענית, שירה המטיפה לשנאת ערבים, למשל? האם יש מקום לשירה אנטישמית, ליצירה ניאו נאצית? האם הם היו מאשרים לימוד שיר התומך ברצח רבין? האם הם היו מאשרים יצירה פדופילית, או שירה המעודדת אונס?

השיר המדובר אינו שייך למקרי הקיצון הללו, רחוק מכך. אולם אני מציג דווקא את מקרי הקיצון הללו, מאחר והדיון לא התמקד בשיר, אלא ב"צנזורה", בזכות משרד החינוך להתערב בתכנים. ברור שאין מקום לתכנים מסוג אלה במערכת החינוך. מכאן, שיש מקום ל"צנזורה", להצבת קווים אדומים ולהתערבות. לא הכל מותר.

נקודת המוצא לדיון על לימוד שירתה של יונה וולך, הוא שלא הכל מותר, לא הכל למיד. באשר ליונה וולך – אני אוהב מאוד את שירתה של יונה וולך, ורואה בה אחת היוצרות החשובות והמוכשרות שקמו לספרות העברית החדשה. אין לי ספק שיש ללמד את שיריה בשיעורי הספרות. איני יכול לדמיין תכנית לימודים בספרות עברית שאינה כוללת את שירתה של יונה וולך. 

ואכן, יונה וולך נמצאת בתכניות הלימודים ואין על כך כל ערעור. איש לא פסל את יונה וולך. אין זה אומר שכל שיר של יונה וולך ראוי להילמד בבתי הספר.

כל הסערה התחוללה בשל שיר אחד – "אתה חברה שלי". אני מודה, שכאבא איני משוכנע שאני רוצה, שילדיי ילמדו בשיעורי הספרות בבית הספר שורות כמו:  "ביצים מדומות / המסתירות כוס תאוותני / או כוס / המסתיר ביצים", ו"אין כוס בין הרגלים אין זין שם".

המיניות היא חלק מהחיים והיא חלק מהיצירה האמנותית ועליה לבוא לידי ביטוי גם בחינוך בבית הספר. אבל לא הכל מותר, לא הכל ראוי, לא הכל מתאים להילמד בבית הספר. ואם אני במקומו של המפקח על לימודי הספרות – גם אני, כמוהו, לא הייתי מאשר ללמד שיר זה בבתי הספר.

* "הארץ"