הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל, 12.2.10

היום שאחרי המהפכה קשה יותר מהמהפכה. המהפכה היא זיקוקי די-נור של רומנטיקה ואידיאליזם טהור. היום שלמחרת הוא יום קטנות אפרורי. גם הטהורה שבמהפכות, עתידה להישחק, להיסדק ולהתברגן בבוקר שלמחרת.

מעמד הר סיני, שכולנו השתתפנו בו בשבת שעברה, בפרשת "יתרו", היא הגדולה במהפכות בתולדות האנושות. במעמד זה עוצבה באירוע חד פעמי, במפגן חסר תקדים של פירוטכניקה, התשתית המוסרית של האנושות. איך אפשר למחרת בבוקר לקום לעבודה?

משה אינו נח לרגע. את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, הוא מיד מתחיל לפרוט לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרשת "משפטים" היא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה למעלה מחמישים חוקים.

החוקים הראשונים הם חוקי העבד העברי. את דרשתי לפרשת "משפטים" אשתקד ייחדתי לחוקי העבדות. לא אחזור על דברים אלה השנה, אך אשוב ואציין את השורה התחתונה. בימינו, עצם קיומם של חוקי עבדות מקומם ובלתי נתפס. אולם בעולם שהתבסס על עבדות, שרובם הגדול של בני האדם היו עבדים – חוקי העבד במקרא היו מופת של חקיקה חברתית, המגנה על החלש, מבטיחה את זכויותיו, מגבילה באופן משמעותי את העבדות ומחנכת לשנאת העבדות ואהבת החירות. המשתמע מכך לימינו, הוא חקיקה חברתית הנותנת מענה לעוולות של ימינו, ומקדמת ערכים של צדק חברתי, שוויון ערך האדם, סולידריות אנושית והגנה על החלש מפני התקיף.

זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.

את הפטנט הזו המציאו, למעשה, חז"ל. בניגוד לזרמים אחרים ביהדות תקופתם, דוגמת הקראים, הצדוקים ואחרים, חכמי התלמוד הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם רלוונטיים עוד לחייהם, ועליהם לעצב חוקה רלוונטית על בסיס ערכי היסוד של התורה.

דוגמה מובהקת מכך, ניתן למצוא בפרשת "משפטים". כך כתוב בפרשה: וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.  כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.  כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה. 

החוק הזה פשוט והבנתו אינה דורשת יום לימודים ארוך. שברת למישהו יד? יש לשבור את ידך. שברת לו את השיניים? נשבור את שיניך וכן הלאה.

חז"ל פירשו את הפסוק הכל כך בהיר, כל כך מובן, בדרך יצירתית – עין תחת עין = ממון. איך ממון? מאיפה לקחתם את זה?

נכון, חז"ל מצאו את הדרך להוכיח על דרך הפלפול, ההיקש בקל וחומר מתקדימים שונים בתורה, שזו הייתה כוונת התורה מלכתחילה. אך ניתן לקבוע בעליל, שכל אותם הסברים די מאולצים, ובסה"כ נועדו לספק מטריה תורנית להחלטה מוסרית שקיבלו חז"ל, לשנות באופן מהותי ביותר את הכתוב בתורה.

חז"ל אמרו, למעשה, לפני אלפיים שנה, שמה שהיה נכון 1,500 שנים קודם לכן, כבר לא רלוונטי. יש לקחת את העיקרון, על פיו מי שפגע בחברו חייב לשלם כגמולו, אך אין עוד מקום לענישה גופנית, ויש להמירה בענישה כלכלית. כל סוג של פגיעה יהוון לסכום כסף, אותו ישלם הפוגע.

זאת מהותה של ההלכה – החוקה הולכת ומשתנה, הולכת ומתקדמת עם הזמן, אינה קופאת על שמריה. וכפי שחז"ל, לפני 2,000 שנה, הבינו שיש לשנות את חוקי התורה ולהתאימם למציאות המשתנה, כך גם אנו מבינים שיש לשנות את חוקי ההלכה שקבעו חז"ל, ולהתאימם למציאות המשתנה.

מי שדבקים בהלכה החז"לית בימינו, כמוהם כקראים שדבקו בחוקי התורה כלשונם, והוקעו בידי חז"ל. חז"ל התעקשו, שהשינויים שהם עורכים, כמוהם כתורה למשה מסיני. וגם אנו, בימינו – לא נדבק בחוקי ההלכה כלשונם, אלא נמשיך את רוח חז"ל, של יהדות יצירתית, השואבת את רוחה, ערכיה ועקרונותיה מן היצירה היהודית לדורותיה, אך משתנה ויוצרת את עצמה מחדש עם חילופי העתים.