הבלוג של אורי הייטנר

במשך שנים, בכתב ובע"פ, הצגתי את סוגיית הקשר בין תרומה לתמורה כקו פרשת המים – מקו זה ולכאן זהו קיבוץ. מקו זה ולשם – זה כבר לא קיבוץ. לא בכדי – ההפרדה בין תרומה לתמורה היא לוז השיתוף והביטוי המעשי לרעיון הנשגב של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".

אמונתי בדרך הזו לא התערערה כהוא זה. אולם הגעתי למסקנה, שדבקות בדרך הזו עלולה להביא לקרע באורטל ואולי לעזיבה משמעותית של משפחות באורטל. מאחר ויופיו של השיתוף הוא הרצון החופשי והכן של החברים להיות שותפים, הבנתי שאין מנוס מפשרה, פשרה קשה וכואבת, ומוויתור על המימוש המלא של העיקרון הזה.

האם המסקנה מכך, היא שברגע שאנו מכניסים מרכיב של קשר בין תרומה לתמורה לחיינו, עלינו להפוך לחברת ג'ונגל קפיטליסטית, כפי שקרה בקיבוצים רבים?

****

יש פיתוי רב ב"הכל או לא כלום". יש הרבה רומנטיקה ב"למות או לכבוש את ההר". הפיתוי ב"הכל או לא כלום" הוא הסיכוי להשיג הכל. אבל הסכנה היא בהישארות בלא כלום. אני יכול להציב ברירה דיכוטומית בין שתי דרכים קיצוניות, מתוך ביטחון בכך שהדרך שלי תתקבל. אני עלול להיות מופתע ביום מן הימים, שהדרך הקיצונית השניה היא שתתקבל.

במקום הדיכוטומיה הזו, בחרנו בדרך של ניסיון ליצור הסכמות. אורטל יקרה לנו מכדי שנסכן אותה בהמשך המלחמות הפנימיות עד כדי קרע. הסכמה בין שתי דרכים אידיאולוגיות מחייבת פשרה כואבת של כל אחד משני הצדדים, כי אין אפשרות להסכמה על בסיס קבלת האידיאה פיקס של אחד הצדדים באופן מלא.

על אף אמונתי השלמה והיוקדת בחזון השיתופי, הבנתי ששלמות אורטל מחייבת אותי להתפשר על העיקרון הזה. אולם הפשרה חייבת להיות הדדית. בשום אופן איני מוכן שאורטל תופרט. התנאי לוויתור שלי, הוא ויתור של שוחרי ההפרטה על חלומם.

על פי עקרונות מסמך ההסכמות אורטל לא תהיה עוד קיבוץ שיתופי, במלוא מובן המילה. אך על פי אותם עקרונות, אורטל בשום אופן לא תהיה קיבוץ מופרט, קיבוץ דיפרנציאלי, מה שקרוי בכיבוסית "הקיבוץ המתחדש".

העקרונות הנוגעים לחינוך, לחדר האוכל, לרשת הביטחון, להגבלת פערי השכר, לתרבות, לתשתיות הפיסיות וכו' אינם מתיישבים בשום אופן עם קיבוץ מופרט. מי שהשלה את עצמו שאורטל תדמה לעין זיוון, למרום גולן ובעצם לרוב הקיבוצים בתנועה – יווכח מהר מאוד בטעותו. מי שפוחד שזאת התמונה המצטיירת, יבין במהרה שחששו – חשש שווא. איננו הולכים בדרכם, אנו יוצרים דרך חדשה.

****

כל השנים התאפיינו ביצירתיות ומקוריות. כקיבוץ שיתופי, אף פעם לא היינו קיבוץ קונבנציונלי, "הקיבוץ המסורתי", "הקיבוץ של פעם". אנו הראשונים בתנועה שאפשרנו, עוד בראשית שנות התשעים, רכב פרטי לחברים. אנו בין הראשונים שביטלנו את סידור העבודה ואפשרנו לכל חבר לעבוד היכן שהוא רוצה, אם יעמוד בתנאי השכר שהעמדנו. אנו בין הראשונים שהפרדנו בין העסק והקהילה ועוד כהנה וכהנה שינויים. כאשר ביצענו אותם, אמרו לנו בתנועה שזה סוף הקיבוץ. בסופו של דבר, אלה שאיימו עלינו בסוף הקיבוץ מזמן אינם קיבוצים. אנו נשארנו קיבוץ שיתופי – לא למרות השינויים, אלא בזכות השינויים.

אף פעם לא קיבלנו כמובן מאליו שהברירה היא בין הקיבוץ של פעם להפרטת הקיבוץ. האמנו שיש דרך שלישית ויצרנו אותה. בעיניי, הדרך השלישית שלנו – "קיבוץ של אינדיבידואליסטים", היא הדרך שראוי היה להמשיך וללכת בה גם הלאה, תוך שינויים מתמידים. במצב שנוצר, הדבר בלתי אפשרי, לצערי.

אין כל סיבה שנקבל היום כמובן מאליו שהברירה היא בין הקיבוץ השיתופי לבין קיבוץ דיפרנציאלי. איני שותף בשום פנים ואופן לחברים בקבוצת הדיון שלי, שאמרו "אם הפרטה אז הפרטה מלאה". הגישה הזו של שחור ולבן פשטנית ופרימיטיבית.

אני מציע שעם סיום פרק הדרך השלישית שעיצבנו במשך למעלה מעשרים שנות שינויים שיתופיים, לא נתדרדר במדרון החלקלק של ההפרטה, אלא נעצב דרך רביעית בקיבוץ. נבנה את אורטל כחברת רווחה שיתופית למחצה.

מסמך ההסכמות עדיין אינו מודל מעשי, אבל עקרונותיו מהווים מפת דרכים לעיצובה של הדרך הרביעית הזו.

****

כאשר חרב בית המקדש, חרב עולמם של היהודים. התגובה הטבעית הייתה אמורה להיות כמו של כל העמים – יאוש ואובדן. למזלו של העם היהודי, הייתה לו הנהגה רוחנית יצירתית ורבת השראה, שהורתה לעם האבל והמיוסר לא לראות בשבר הזה את הסוף, אלא שלב אחד בחיי העם היהודי. ניתן להמשיך להיות יהודים גם ללא בית המקדש, גם כאשר העם גולה ומפוזר. לשם כך, יש לברוא את היהדות מחדש ולהתאים אותה לנסיבות החדשות. כאשר יוחנן בן זכאי הבין שירושלים אבודה, הקים את המרכז ביבנה, הפך את המשבר למנוף לבניין ויצירה של היהדות ושל העם היהודי מחדש.

עלינו לראות בכך את המופת לחיינו. יצירת קשר בין תרומה לתרומה היא משבר קשה לרבים מאיתנו, ואני ביניהם. במקום מלחמת מאסף מצד אחד, או מצד שני ייאוש ואמירה שאם כך עדיפה הפרטה מלאה – נהפוך את המשבר למנוף לבניין הדרך האורטלית המתאימה לנו, שבה גם לאחר הוויתור על העיקרון המכונן, אורטל תמשיך להגשים צדק חברתי, שיתופיות (לא מלאה), שוויון (לא מלא), ערבות הדדית, דמוקרטיה, איכות חיים, תרבות יהודית, מעורבות בחברה הישראלית ועוד הרבה דברים יפים, שאסור לנו לאבד אותם, ואל נאבד אותם בשם ה"הכל או לא כלום".

* מידף - עלון קיבוץ אורטל