מה ההחלטה שקיבלה הממשלה בישיבתה בחצר תל חי, סמוך לי"א באדר? על פי כותרות העיתונים, החליטה הממשלה להכריז על קבר רחל ומערת המכפלה כאתרי מורשת. אך לא, הממשלה החליטה על כ-150 אתרי מורשת, חלקם אתרי המורשת היהודית העתיקה וחלקם אתרי המורשת הציונית, ההתיישבותית, התרבותית, מורשת הקרב, ובתוכם, כמובן מאליו, גם מערת המכפלה וקבר רחל.
את תכנית שיקום אתרי המורשת הציג נתניהו לראשונה בנאום הרצליה. בניגוד לנאומים של ראשי הממשלה הקודמים, הנאום הזה כמעט ולא הוזכר בתקשורת, והמעט כשהוזכר – בציניות ולעג. הרי מצופה מראש הממשלה שידבר על "הדברים החשובים" ומה פתאום ראש הממשלה מדבר על זוטות כמו חינוך. ועוד חינוך ציוני, רחמנא לצלן. התכנית החשובה הזו, נועדה לחזק את הזיקה של הישראלים למורשתם היהודית והציונית. זוהי משימה חינוכית ראשונה במעלה וראש הממשלה ראוי לשבח עליה.
לא מערת המכפלה היא הסיבה להתנגדות לתכנית. עוד בטרם כללה את מערת המכפלה גינו אותה נציגי עמותת "זוכרות" בכתבה ב-ynet, על כך שאינה כוללת אתרי מורשת פלשתינאיים: "זו לא סתם אדישות להיסטוריה הלא ציונית, זו אדישות שמסכנת את חיינו פה". ואכן, הם שמו את האצבע על הנקודה האמיתית – הוויכוח אינו רק על קבר רחל, הוא על חצר תל חי. הסכסוך לא החל כששבנו לקבר רחל במלחמת ששת ימים, ועם שלם הביט בה כחולם, ונשבע "שוב לא נלך רחל", ככתוב בשירו של שמוליק רוזן ("ראי רחל ראי"). הוא החל ב-1920 בתל חי ונמשך מאז ועד היום. הסכסוך הוא על נושא אחד בלבד, ואין בלתו – זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י.
הפלשתינאים מתנפלים על ההחלטה בנוגע למערת המכפלה, ביודעם שייצרו בכך בתוכנו מחלוקת מיותרת וחסרת כל צידוק. אבל התנגדותם אינה נוגעת למערת המכפלה כשלעצמה, אלא כסמל לזכותו של העם היהודי על א"י. את הזכות הזאת, את הקשר הזה, הם מנסים לקעקע, בעזרת ישראלים לא מעטים, למרבה הצער והבושה. הם מבינים היטב, שבן גוריון צדק כאשר אמר בנאומו לפני ועידת פיל שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ. מערת המכפלה היא סמל לקושאן הזה, וניסיונם לקעקע את זיקתנו אליו, היא ביטוי לשאיפתם הגדולה, האחת והיחידה, עליה נסובה כל מלחמתם – לדחוק מכאן את רגלינו.
והשאלה הנשאלת היא מדוע רבים כל כך מאיתנו משתפים איתם פעולה.
* "על הצפון", "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
