הבלוג של אורי הייטנר

בחצות עזבתי את מסיבת פורים והלכתי הביתה. לא הייתי עייף. לא נמאס לי. להיפך, נהניתי ובכיף הייתי ממשיך ליהנות, לשמוח, לחגוג ולרקוד. המסיבה הייתה יפה, עליזה, פורימית אמיתית עם שלל תחפושות, שמחה והומור. פרשתי בשיא, רגע לפני ההתבהמות, רגע לפני שהמסיבה תהפוך למסבאת שיכורים מבאסת, מעכירה, הרסנית.

איני היחיד שמיהר להסתלק. כמוני עשו חברים נוספים. למה?! למה אנו צריכים להשבית את שמחתנו כשעוד הלילה צעיר?

אפשר להשיב על כך בשאלה: אז מה אתה מציע? שאנשים אחרים יוותרו על הנאתם בדרכם? חיה ותן לחיות. אתה נהנית, ותן לאחרים לדפוק את הראש כאוות נפשם.

לא, אין כאן כל הדדיות. קהילה היא דבר הרבה יותר עמוק מ"חיה ותן לחיות". קהילה קובעת לעצמה מהם אורחות החיים הראויים בתוכה, איזו תרבות היא מעצבת. זו השאלה – האם אנו רוצים בתוכנו תת תרבות של התבהמות אלכוהוליסטית, שבה האלכוהול מטשטש את הגבולות – לא רק של המותר והאסור, אלא גם של מותר האדם מן הבהמה? הרי תרבות אמיתית נועדה לעדן את הנפש, להעשיר את הרוח, לרומם את האדם, להרחיב את אופקיו, לגרות את סקרנותו; לא להביא אותו להחצנת הבהמה שבתוכו.

"להביא אותו להחצנת הבהמה שבתוכו"... לא קצת היסחפות?

לא. הפעם זה נגמר בשבירת המראות בשירותים, בשברי זכוכיות מסביב למועדון ובכמעט מכות, שנמנעו ברגע האחרון. מה זה, אם לא התבהמות? ומה יקרה בפעם הבאה? אנו שומעים מידי שבת את חדשות "סצנת המועדונים". האם רק אסון, חלילה, יעורר אותנו?

אין בדבריי ביטוי ל"פער הדורות". כפי שאת המידע על מה שהתחולל בשעת ההתבהמות קיבלתי מחבר'ה צעירים, כך גם את תחושת הסלידה שהם שותפים לה.

הגיעה השעה לשים קץ לתופעה הזו. הרי רובנו הגדול סולדים מכך. איננו רוצים שזו תהיה התרבות שלנו. כאשר אנו מונעים את השתתפות הנוער במסיבות פורים והסילבסטר, אנו מנסים להעביר להם מסר שדפיקת הראש היא דבר שלילי. אם זה שלילי, למה אנו מאפשרים זאת? איזה מסר אנו מעבירים לנער בכיתה ח'? של "עוד שלוש שנים למנאייק"? הרי אם לאחיו בי"ב מותר, ועוד במסיבה רשמית של אורטל, קשה מאוד להסביר לו למה לו אסור.

****

מה אפשר לעשות?

קודם כל לשבור שתיקה. להפסיק להתבייש. לדבר על זה בגלוי ולהבהיר שאנו סולדים מכך ואיננו מוכנים לכך בבית ספרנו.

אבל בכך לא די. יש צורך גם בפתרונות מעשיים:

א. אלכוהול במסיבות – בתשלום מלא. איזה אבסורד הוא לחלק אלכוהול חינם, חופשי על הבר. הרי זה ממש מסר מעודד השתכרות. את האלכוהול יש למכור. לא במחיר סמלי, לא במחיר מסובסד, במחיר מלא. כל מי ששותה, יחשוב על הוצאתו, כבר בכוס הראשונה ולבטח בכוסות הבאות. וכמובן, באותו בר השתיה הקלה – חופשי חופשי.

ב. שעת סיום לאלכוהול – יש למכור שתיה חריפה עד חצות. מ-00:00 – אפס אלכוהול.

ג. אני מציע למנות מבין צעירי אורטל נאמני תרבות, שיפקחו עין, יעירו למי שמתחיל להתנהג לא כיאות, יזהירו את מי שמגזים ותהיה להם גם סמכות לסלק את מי שחצה את הגבול.

****

ולמי שבסך הכל רצו לממש בכל מאודם את "עד דלא ידע", אני ממליץ לחפש בין תרי"ג מצוות, ולאמץ מצווה אחרת, שלבטח תועיל יותר לאנושות.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל