הבלוג של אורי הייטנר

מאמרי "בגילוי ראש" הניב תגובות רבות בבלוג שלי. תגובה אחת יפה במיוחד, תגובתו של ראובן שדה. איני מכיר אותו, אבל קצת ביררתי: הוא תושב רחובות, מרצה למנהל עסקים באוניברסיטת ב"ג, היה מנהל חטיבת הפיתוח של האוניברסיטה. הוא מעורב בחוגים של חיבור בין חילונים ודתיים ובעל תואר שני בלימודי ארץ ישראל.

ראובן חולק על העמדה שביטאתי, אך זו מחלוקת לשם שמים. יש הרבה חכמה בדבריו (שלא לדבר על העברית המשובחת) וחשבתי שראוי לתת להם כאן ביטוי. הרי מטרת כתיבתי היא לעורר דיון, בדיוק דיון מהסוג הזה, בנושאים הנוגעים במהות תרבותנו, בליבת זהותנו (הרי לכולנו נמאס משיח "זהותי" כביכול, נקרופילי למעשה, על איזו ערימת עצמות עבשות, שחשובות יותר מחיי אדם ובריאות הציבור; שיח "יהודי" אותו מובילים עסקני דת פוליטית או פוליטיקה דתית מהזן של ס' השר ליצמן).

****

להלן תגובתו של ראובן (בקיצורים קלים, ההדגשות שלי):

שבחה של אכסניה תאמר בראשונה, ובאורח שאול מרעיון זה שבחם של דבריך בראשונה.

העלית כרקע לנושא בו התמקדת את אירוע קבלת השבת השבועי בקיבוצך. המסורת הזו וההקפדה, כך הבנתי, על ביסוס האירוע על קידוש היין כמסורת גוברין יהודאין, מחממת כל לב יהודי ובוודאי כשהיא קורית במרומי הגולן, והלא אורטל היא משיאני הגבוהים שביישובי הארץ.

דבריך החמים על שמירת המסורת ככלל, גם הם לדידי ראויים לשבח וטוב לקוראם. רגישותך לאלו ולקודשי ישראל לא כל שכן.

אך חילוק אחד יש לי לבטא והוא כנגד הרעיון המרכזי שבדבריך. 

אין לי ולא כלום כנגד חיים ללא כיפה למי שבחר בהם ביודעין. אך צרימה חשתי בעירוב שהצעת בדבריך: אימוץ מסורת דתית-יהודית כמו הקידוש, אך ביצועה ללא כיפה. 

הצרימה העיקרית נובעת מהמסר הישיר או העקיף לפיו הכיפה משוייכת ומנוכסת למגזר "הדתיים". לא הקידוש מנוכס להם ולא הכיפה בהקשר של הריטואל הדתי. נכון שהכיפה היא סממן חיצוני ואולי גם סוציולוגי-ייצוגי מצד החיצוניות שבמופע של "הדתי", אך מקומה של הכיפה בעת הקידוש הוא מקום אחר.

הכיפה, בהקשר של הריטואל הדתי או התרבותי-דתי למינוניו, לא באה לכבד את רגשותיהם של אחרים, הורים או דתיים למיניהם. הכיפה בזמן הריטואל היא חלק ממנו, כפי שגביע הקידוש, להבדיל מכוס רגילה או ספל, הם חלק מובנה מהקידוש. כך גם היין. אני משוכנע שלא קידשתם על בירה או על ויסקי וכו'. כל האלמנטים האלה יוצרים בידול ומסורת. הם עסקת חבילה שבה מתעטף ומעוצב הריטואל וצובר משמעויות ונימים נסתרות, שהן הן שמהלכות עלינו את קסמם.

הכיפה איננה במקרה זה סימן סוציולוגי שמצרף את המקדש ומשאיל אותו לרגע לעולם הדתיים. זהו עיוות, שהיום קל להיגרר ולהיתפס בו, עקב מאמצי החינוך הכבירים של עולם העסקים והפרסום להביא את האנושות לכלל מיתוג של הכל. והקווים נחצו מזמן בין המוצרים לבין הרעיונות.

העיקר הוא בבידול משאר ימות החול, בבידול משאר המעשים והאמירות של החולין וביצירת סביבה תומכת לנפש להיפתח לזמן מסוג אחר, למקדש בזמן כמאמרו של השל. ואם אמרתי כבר מקדש, נאמר גם קדושה. בחוויה האנושית הישראלית ובוודאי היהודית לכיפה יש הכוח ליצור בידול שכזה. בעת קריאת התורה בבית הכנסת, ליד הקבר הפתוח, מתחת לחופה - כיסוי הראש הוא לא אקט חברתי בתמציתו המזוקקת, אלא סוג של קבלת צניעות וענווה תחת כיפת השמים והכנסת האדם ככזה לפרופורציה מול הגיגיו על עוצם ידו. גם יצירת סף  שהריטואל מבקש להצעיד אותנו אל עברו השני. גם פתיחת השער יותר לרווחה להקשבה לתחושות אלו ולעומקן יש בחבישתה של הכיפה. יש, אך למי שמוכן שהשער ייסוב. לא לאוטם אוזניו ולבו מלחוש.

קיצורו של דבר, בעקירת הכיפה מן הקידוש יש הטלת פגם בשלמות הריטואל, בחוויה השלמה שהוא יכול להשרות וחבל.

נכון שבמגזר - הגדול- של גלויי הראש יש בכך כדי לשמור על הרגשת הבית, אך האם אין אנו אמורים וגם רוצים בעת הקידוש ולאחריו להיכנס למקדש שבזמן, ולא להיוותר בנעלי הבית בכורסא החביבה עלינו גם בשאר ימות השבוע?

בברכה,    ראובן      גלוי ראש סוציולוגי 

****

אני מכבד מאוד את גישתו של ראובן, חרף חילוקי הדעות בינינו. גישתו וגישתי הם חלק מעיצובה והתחדשותה של התרבות היהודית בדורנו, שהיא בעיניי אחד האתגרים החשובים בימינו.

קבלת השבת באורטל הינה בתהליך של עיצוב, וכל אחד ממשתתפיה תורם את חלקו לעיצוב דרכה. אט אט חכמת הקהילה תיצור את מנהג המקום, גם בשאלת חבישת הכיפה, ואני מניח שהכל יכבדו את המנהג שיתגבש.

במאמרו הזכיר ראובן את השל – אברהם יהושע השל (1907-1972) הוא אחד מהוגי הדעות הדגולים של היהדות במאה העשרים. נולד בפולין וערב השואה היגר לארה"ב. היה רב וד"ר – פילוסוף, משורר, חוקר תנ"ך ומחשבת ישראל, מנהיג ואיש ציבור בעל השפעה רבה, לא רק על יהדות ארה"ב אלא גם על הציבור האמריקאי - היה פעיל בתנועה לזכויות האזרח, ממובילי המאבק נגד מלחמת וייטנאם ומראשי המאבק למען זכויות השחורים בארה"ב, לצד חברו מרתין לותר קינג.

השל שוטט בין שלושת זרמי היהדות בארה"ב והייתה לו השפעה רבה על שלושתם. הוא לא השתייך לאף אחד מהם, אך אני ממקם אותו בין הקונסרבטיבים למודרן אורתודוכסים. השל היה ציוני נלהב, ורצה לעלות לארץ, אך עקב פוליטיקה אוניברסיטאית אישית קטנונית, לא ניתנה לו משרה הולמת באחת האוניברסיטאות בישראל.

המונח "מקדש בזמן" – כפי שבית המקדש הוא מקום מקודש, כלומר ייחודי ביחס לסביבה, כך יש גם זמן מקודש, ייחודי לצד הזמן שלפניו ואחריו. כך השבת והחג, וראובן משליך זאת, בצדק, גם לפסק הזמן בתוך השבת, כמו קבלת השבת שלנו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל