הבלוג של אורי הייטנר

"אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכול. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכול, איני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות!"

מה דעתכם על הטקסט הזה? האם האידיאה הטהורה הזו, המתארת את דמות החלוץ, היא אידיאה קיבוצית? האם זה הקיבוץ במיטבו?

את הטקסט הזה כתב אדם הנערץ עליי – יוסף טרומפלדור, בשנת 1913. כך הוא הגדיר את החלוציות, ואת עצמו כחלוץ. רוח המסירות, ההתנדבות, הנתינה ללא גבול, ראויה להערצה. ואף על פי כן, ואף שנכתב בתקופה החלוצית; בשנים שבין העליה השניה לעליה השלישית, הטקסט הזה מזעזע אותי. "אין לי פרצוף. אין לי פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם". א.ד. גורדון לעולם לא היה חותם על טקסט כזה.

יש מי שמתארים את התקופה ההרואית, החלוצית, של ראשית הקיבוץ, עם הקולקטיביזם המוחלט וההקרבה המוחלטת – כקיבוץ המוחלט. על פי תיאור זה, מאז מתקיים תהליך שבו הקיבוץ נסוג בהדרגה מקיבוציותו והפרטת הקיבוץ היא ההמשך הטבעי של התהליך. יש המתארים זאת בשלילה, יש המתארים זאת בחיוב, יש החושבים שראוי היה לעצור בדרך, בין שתי הקיצוניות.

אולם אני שולל מכל וכל את עצם ההתייחסות לגישה אותה ניסח טרומפלדור כאל הקיבוץ המוחלט. גישה זו אמנם מביאה למקסימום, לקצה, את "מכל אחד לפי יכולתו". אבל המשוואה הקיבוצית היא דו צדדית. יש בה גם את "לכל אחד לפי צרכיו". ומאחר ומהנוסחה של טרומפלדור צרכי האדם נעדרים לחלוטין, ודאי שאין לראות בה נוסחה קיבוצית. הקיבוץ חתר לעילוי האדם. איך המטרה הנעלה של "עילוי האדם" מתיישבת עם "אין לי פרצוף ואין לי שם"?

****

בקבוצת הדיון בה השתתפתי בתהליך הההסכמות, נשמעה טענה כאילו לאורך השנים חל כרסום מתמיד ברמת השותפות של אורטל – התקציב הכולל הגדול והמקיף, האפשרות להחזיק רכב פרטי, הפרטת מרבית מוצרי הצריכה, ביטול סידור העבודה וכו'. ההמשך הטבעי של תהליך זה הוא הפרטה.

התיאור הזה שגוי, כיוון שגם הוא מתעלם מהמשוואה הקיבוצית. הרי ברגע שבמקום לומר לחבר שהוא יקבל מידי שנה חולצת עבודה כחולה (גם אם אינו זקוק לה וגם אם הוא זקוק לשתיים) והסיגריות שלו יסובסדו והקיבוץ יממן את טיטולי הילדים שלו ואת השימוש שלו בחשמל, החבר קיבל תקציב גדול המאפשר לו לכלכל את מעשיו על פי צרכיו – התקדמנו לעבר חלקה של המשוואה: לכל אחד לפי צרכיו. בהפרדת העסק מן הקהילה, התמחור הדיפרנציאלי של העבודה, תלושי ההשתכרות הרבעוניים וכו' – התקדמנו לעבר חלקה של המשוואה: מכל אחד לפי יכולתו. ובמדיניות משאבי האנוש שלנו, עידוד ההשכלה, מתן האפשרות לחבר לבחור את מקום עבודתו וכד' – התקדמנו למימוש הערך של עילוי האדם.

כל התהליכים שקיימנו במשך למעלה מעשרים השנים האחרונות, היו בווקטור ברור של יותר קיבוץ, של קיבוץ יותר שיתופי, במובן העמוק והאמיתי של הגשמת ערכי הקיבוץ.

וגם היום, כאשר אני סבור שלמען עתידה של אורטל אין מנוס מפשרה בין המאמינים ברעיון השיתופי לבין אלה שאיבדו את האמונה, כדי לקיים את היחד הקהילתי ולמנוע קרע בחברה – אני עדיין מאמין שהדרך שבה הלכנו עד היום, היא הדרך הטובה ביותר, הנכונה ביותר, הקיבוצית ביותר, השיתופית ביותר, וזו הדרך שבה ראוי היה להמשיך ללכת.

****

אך גם בכך עלינו להודות – לא הצלחנו להגשים כראוי את הערך של "מכל אחד לפי יכולתו". אף פעם לא היה שוויון אמיתי בנשיאה בנטל. יש חברים שתמיד נרתמו לשאת על גבם את אורטל מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית, ויש כאלה שתרומתם הייתה נמוכה הרבה יותר, אם בכלל. ואולי זאת הסיבה העיקרית לכך שהיום אנו נאלצים לדון על עצם השותפות.

יבחן כל חבר את עצמו ביושר, האם ועד כמה הוא נתן כפי יכולתו, ומה תרומתו למצב שנוצר.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל