הבלוג של אורי הייטנר

נייר העקרונות שהציע פורום ההסכמות מעורר התנגדות רחבה. יש התנגדות עקרונית לעצם קיומו של סעיף המאפשר יצירת קשר בין תרומה לתמורה. לצדה, יש התנגדות מצד חברים, הטוענים שלהצעת הפשרה כפי שהיא, שברור להם שהיא רחוקה מאוד מהפרטה, אין הם מתנגדים, אולם הם חוששים מאפקט "המדרון החלקלק" – מכך שעצם פתיחת הפתח לקשר בין תרומה לתמורה יביא בעוד שנתיים, שלוש או חמש שנים לכרסום נוסף ולהפרטת הקיבוץ.

לא חבר אחד ולא שניים שאלו אותי, האם אני בטוח לחלוטין שההצעה הזאת היא סוף פסוק ושבעוד שלוש שנים לא תבוא דרישה להפרטה, ולא נידרש שוב להגיע לפשרה, הסכמות וכו'? לא, איני בטוח לחלוטין. בכלל, מזמן למדתי שמוטב לא להתנבא, בעיקר לא על העתיד. לאורך כל השנים, כששאלו אותי האם אני בטוח שאורטל תישאר קיבוץ או אם אני בטוח שהגולן יישאר ישראלי, סירבתי להשיב. תמיד תשובתי הייתה שאיני יודע מה יהיה, ושבמקום לנחש את העתיד אני מעדיף לעצב אותו.

לא, איני משוכנע שקבלת הפשרה תמנע הפרטה בעתיד. אך האם מי שמתנגד לפשרה משוכנע שדחיית הפשרה תמנע הפרטה בעוד שנתיים, שלוש או חמש שנים? הרי כל הקיבוצים שהופרטו, לא הופרטו מתוך מבנה הדומה לזה שאנו מציעים, ואף לא מתוך מבנה הדומה לאורטל היום, אלא מתוך הקיבוץ הישן, על כל המשתמע מן המושג. לעתים, דווקא התחפרות והימנעות מהליכה לקראת עמדות אחרות, עלולה להביא לפריצה משמעותית יותר של כל הגדרות ולקריסה של כל המבנים, בעיתוי מאוחר יותר. מבחינה זו, אני מציע למי שסבורים שבאמצעות דחיית הפשרה הם ימנעו הפרטה עתידית, לזכור את הפסוק "אל יתהלל חוגר כמפתח".

****

כאשר יצאנו, לפני למעלה משני עשורים, למסע של בניית הקיבוץ החדש – "קיבוץ של אינדיבידואליסטים", רבים באורטל ובחוץ הזהירו אותנו שדרך זו תביא לסוף הקיבוץ. אלה שהזהירו אותנו מבחוץ כבר מזמן שכחו מה זה להיות קיבוץ. ומבין אלה שהזהירו מבפנים, חלק תומכים היום בהפרטה, וחלק נאחזים בכל כוחם בקיבוץ שעבר את השינויים הכל כך מרחיקי לכת. עובדה – דווקא בזכות הדרך שבה הלכנו, נשארנו קיבוץ שיתופי.

המצב היום שונה, כיוון שההצעה החדשה, לראשונה – מכרסמת בשיתוף. אולם המצב דומה, בכך ששוב אנו הולכים לפתרון יצירתי, שונה מהדרכים המקובלות בתנועה הקיבוצית, ושוב מזהירים אותנו שהדרך הזאת תוביל בהכרח להפרטה. ויתכן מאוד, שגם הפעם דווקא הדרך הזאת עשויה למנוע הפרטה.

טענה נוספת של מתנגדי הפשרה, היא שמה שקרה בעשרים השנים האחרונות בתנועה הקיבוצית מוכיח, שאין דרך ביניים – כל הקיבוצים שלא שמרו לחלוטין על השותפות, הגיעו בהכרח לקוטב של קיבוץ מעמדי.

טענה זו נכונה, אלא שהיא מתעלמת מכך שרבים מאותם קיבוצים, הם דווקא כאלה שכן שמרו לחלוטין על השותפות, עד שוויתרו עליו לחלוטין. אף קיבוץ לא ניסה דרך אחרת. יתכן, שהדרך לעצור את הסחף של התנועה הקיבוצית במדרון החלקלק של ההפרטה, היא דווקא מציאת דרך יצירתית חלופית, בעבור אותם קיבוצים שאבד בתוכם הקונסנזוס ההכרחי לקיומו של קיבוץ שיתופי מלא.

עד היום טרם נבנתה חלופה כזאת. עד היום, אותם קיבוצים עלו על מדרון חלקלק של הפרטה מוחלטת, שלכל היותר הואטה בתחנות ביניים חסרות השראה ויצירתיות של "הפרטה חלקית", שעיקר מטרתה הייתה לרגיל את החברים לדרך החדשה ולנטרל התנגדויות. יש מעט קיבוצים שחבריהם מרוצים מהשינוי הזה. ברוב הקיבוצים, רוב החברים אינם מרוצים, אינם חושבים שעשו את הדבר הנכון, גם אם הם סבורים ש"לא הייתה ברירה". האתגר הוא ליצור חלופה כזאת – לבנות קיבוץ שגם אם יש בו מענה מסויים לרצון האנושי של החבר ליהנות באופן פרטי לפחות מחלק מפרי עבודתו (רצון, שלי אישית ולחברים נוספים הוא זר לחלוטין) ולאפשר לחבר להגדיל את הכנסותיו באמצעות עבודה, לשם מימוש צרכים אישיים שאין הקולקטיב מספק – עדיין שומר על דרך שבה החינוך, התרבות, הרווחה ופיתוח המשאב האנושי הם משותפים, אין פערים גדולים בין החברים ויש שאיפה משותפת לתיקון עולם, לחברה צודקת יותר, שוויונית יותר, שיתופית יותר, סולידרית יותר, קהילתית יותר מהחברה הסובבת. קיומה של חלופה כזו, עשוי לתת מענה לקיבוצים שיתופיים, שיש בתוכם כרסום פנימי ואף שדומה שהשיתופיות בהם יציבה, הם עלולים למצוא עצמם במהרה כעוד "קיבוץ" "מתחדש". מאחר ואורטל, לאורך השנים, השכילה לעצב דרכים יצירתיות ומקוריות – מי מתאים לעיצוב דרך כזו יותר מאיתנו?

****

מוקי צור נוהג לומר, שהמפלגה הגדולה ביותר בתולדות הציונות היא מפלגת ה"זה לא ילך". אבל בסופו של דבר, המיעוט שהאמין והעז, הוא זה שיצר את המפעל הציוני. אני שומע בתוכנו את חוסר האמונה הזאת, את ה"זה לא ילך" הזה (כפי ששמעתי גם בתהליכי השינוי לפני 20 שנה), את ה"אין סיכוי", את ה"הם בכלל לא רוצים פשרה", את ה"ברור לאן זה מוביל" וכו'. חבל.

הבעיה העיקרית, היא שבניגוד לפורום ההסכמות, איני מוצא בינתיים במסגרת הכלל קיבוצית מוטיבציה להגיע להסכמות. יתכן שיש להקדים לכך מהלך של פיוס קהילתי, שייצור את האקלים שיאפשר את יצירת הקונסנזוס החדש אודות אורחות החיים המשותפים שלנו, שהוא תנאי הכרחי לעתידה, להתפתחותה ולשגשוגה של אורטל.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל