ביום הולדתו הארבעים, עלה קובי אוז לתורה וקרא את ההפטרה. בתום העליה – נרגם בסוכריות. וכך, באיחור של 27 שנים, חגג את בר המצווה, שבאקט של מרד, בגיל הטיפש עשרה, ויתר עליו. מי שלא לקח חלק באירוע המרגש היה סבו, רבי נסים מסיקה (רְבּי שְנַיישֵן) ז"ל. הסבא היה פייטן, מוהל ושוחט. מספר קובי אוז: "סבא שלי היה דתי ספרדי מתון, אדם שומר מצוות שדאג לקרב ולא להרחיק, ומעל לכל התענג על כל מנהג וקיים אותו בתענוג משל היה אנין טעם במסעדת יוקרה. אהבת היהדות, אהבת הזולת הן צוואתו. ואני שגדלתי כחילוני 'נאור' בבית הספר הכללי בשדרות, סירבתי לשיר איתו בעליה לתורה את הפטרת הבר מצווה שלי. הוא לא כעס ולא אמר מילה. ובכ"ז אני מצטער על זה כל כך. הוא נפטר כשנתיים לאחר מכן. רק לאחרונה מצאתי סליל שהוא הקליט לי כדי שאתכונן לעליה לתורה. כטיפשעשרה עיקש פיספסתי הזדמנות לשיר איתו בחייו".
באלבומו "מזמורי נבוכים", סגר קובי אוז גם את המעגל הזה. בשיר "אלוהי", השיר החשוב והבולט ביותר באלבום, אוז שר בדואט עם הקלטה ישנה של סבו, שהקליט את אוצר הפיוט הטוניסאי, מתוך כוונה להנחיל את המורשת הזו לדורות הבאים. על רקע הפיוט, מתפלל קובי אוז לאלוהים. תחילה הוא מהסס, הוא נבוך – אינו יודע "איך לקרוא לך, אלוהים או אלוקים". הוא מסביר מדוע אינו מודה, אף שיש לו המון תודות ומדוע אינו מבקש, למרות שיש לו "מלא בקשות" ואז הוא מגיע לעיקר: "אלוהי, אם אתה שומע תפילתי, אולי אפשר למסור ד"ש לסבא שלי? תגיד לו שהמתינות הספרדית שבה הוא דגל התחלפה בקנאות, קיצוניות. אבל למרות הכל הסובלנות רוחשת מתחת לפני השטח, תראה לאט לאט אנשים יוצאים מהמתח, ורוצים בסך הכל להיות ביחד, בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל, פה כולם מוזמנים להביט אל השמיים, להתפלל לגשמים, לפחד מטילים".
הטקסט המקסים הזה אינו רק תמצית האלבום, אלא הוא תמצית המהפכה התרבותית המתחוללת בחברה הישראלית בשנים האחרונות. בדרך כלל, כאשר מדברים על דבר מה הרוחש מתחת לפני השטח, דבר מודחק שאין לו ביטוי והוא עומד להתפרץ – אנו מדמיינים מסר רדיקלי המטואטא מתחת למעטה מלאכותי של סובלנות. המסר החתרני של אוז, הוא שהמיינסטרים היום הוא הקרע, הקנאות, הקיצוניות, אך היא מסתירה כמיהת אמת של החברה הישראלית, הרוחשת מתחת לפני השטח – כמיהה ליחד, לאחדות, למתינות וסובלנות, דוגמת רוח היהדות הספרדית אותה מגלם בעיניו הסבא שלו. הסלסול המאריך את המילה ביחד, מבליט את המסר המרכזי – מסר האחדות הלאומית, אליה הוא מתגעגע. גם בדף התודות בחוברת המצורפת הוא כותב: "תודה לכל איש ציבור המתנגד לפלגנות והמקדם אהבת חינם וביחדנס אמיתי, המשיכו לקדם את הרוח הטובה עד שנגיע לתקומה הנכונה".
הדיסק הזה הוא יצירה עם אג'נדה. בראש סדר היום עומדת אחדות העם. הדרך לאחדות היא התחברות למקורות ישראל, לתרבות היהודית לגווניה השונים. בבית הכנסת הגדול הזה, שנקרא א"י יש מקום לכולם, מהחילוני עד החרדי. איפה הוא נמצא בקו הרצף הזה? אין הוא מגדיר עצמו באופן חד משמעי לאורך כל האלבום, שלא במקרה נקרא "מזמורי נבוכים". הוא הרי נבוך, ולא יודע האם "לקרוא לך אלוהים או אלוקים". את אחד משיריו הוא הכתיר בשם "תפילת החילוני", כותרת חתרנית מיסודה – חותרת תחת הדיכוטומיה שבין חילוניות ותפילה. ובתפילה החילונית הזאת אין לטעות – זו תפילה לאלוהים, בסגנון המסורתי ביותר שאפשר לדמיין, תוך שימוש חופשי באסוציאציות ממקורות ישראל: "אבא, הו אב הרחמן / היה לי ידיד נפש נאמן / רפד ליבי באמונתך / תן בי יראה למשמע שמך". בבית הוא מסביר מדוע בכל זאת, הוא מגדיר את תפילתו כתפילת החילוני: "לא עשיתי לי רב וחוקותיי הן אלתור". אך החתירה שלו היא ליחד היהודי הישראלי. אין הוא מנווט בשביל עזים של זרם ספציפי ביהדות אלא "בכביש מהיר רב מסלולי", ויעדו אינו איזו חנות קטנה ומטריפה של צד אחד במפה כי אם "הקניון הכללי". שם הוא מתפלל במניין יהודים, שיש בו מכל המגוון: חרדי, דתי לאומי, רפורמי, מסורתי ועוד.
מעניינת הדרך שבה הוא מציג כל זרם – הוא מתאר אותו על פי הסטריאוטיפ המרתיע שלו. החרדי – "רעד געש פחדים / כי למען השם הוא רובוט שיטתי / מיוזע כמותי מבורך ילדים". הדתי לאומי – "סוגד לעפר / ומרוב התפלשות בעבר / מתהלל החוגר כמשיל חגורו / וכולנו חיים על חרבו". הרפורמי – "מעוטר חטוטרת... בשינוי האדרת או בשינוי הגברת". את האשכנזים הוא מתאר ברמיזה "כוזרים חשוכי ממתקים", רמז מצד אחד לכרוז המודבק שוב ושוב על קירות ת"א "האשכנזים הם כוזרים" ולסטריאוטיפ של אנשים קרים, קמצנים, "חשוכי ממתקים". והוא רוצה לנתק את כל האנשים הללו מן הסטריאוטיפים הללו. הרי כולם תלמידי רבן יוחנן בן זכאי – רמז למייסד מהפיכת יבנה וחכמיה, התשתית ליהדות הפוסט מקדשית מצד אחד, ולסמל המתינות מצד שני. הוא פונה לריב"ז, או אולי לאלוהים עצמו, בצעקה נרגשת: "ברך את בניך מכל הגוונים / גם דתי גם חילוני!"
להבדיל מן הקנאות המרחיקה, המחלקת, המתייגת, שאינה מזמינה – בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא א"י, "פה כולם מוזמנים". מוזמנים למה? "להביט לשמים, להתפלל לגשמים". זה ברור. וכאן הפתעה: "לפחד מטילים". תפנית קובי אוזית אופיינית, רוויית מסרים. ראשית, כבן שדרות הוא מזכיר את מצוקת עיר המוצא שלו. שנית, הוא מזכיר שהטילים הללו אולי נופלים בשדרות, אך הם מכוונים לכולנו, ולכן על כולנו להיות סולידריים עם תושבי שדרות. והרי הסולידריות היא המסר העליון של היצירה.
מה מקום הנשים בבית הכנסת הזה? גם כאן קובי אוז במבוכה. אוז מחבר בין הזרם היהודי התרבותי בו הוא לומד בשנים האחרונות, כמו בית המדרש "עלמא" בראשות ד"ר רות קלדרון, הדוגלת בפתיחות רבה ובשוויון בין המינים, לבין המסורתיות המזרחית של סבא שלו ושגם אליה התחבר, בין השאר באמצעות ד"ר מאיר בוזגלו, לו הוא מודה ש"לימדני להבין את פשר היותי מסורתי ומשך לי חוט של זהב אל עולם הפיוט". המסורתיות המזרחית שונה מאוד מן האורתודוכסיה האשכנזית, אך גם היא יהדות שמרנית, בין השאר בנושא שוויון המינים. ב"תפילת החילוני" הנשים אינן נמצאות בתוך המניין, אלא "מאחור", בנפרד, מעבר לפרגוד. אבל קובי אוז אינו משלים עם המציאות הזאת: "קם הקול הנשי / של הלא נספרות", הוא מוחה. בסופו של דבר, ללא הנשים, אין זה יחד יהודי אמיתי.
הסולידריות החברתית אינה רק חיבור בין הזרמים השונים בתרבות היהודית, אלא גם חתירה לתיקון עולם ולצדק חברתי, שהיא הביטוי הנעלה של היהדות. לכן, כאשר בוחר קובי אוז טקסט מן המקורות להלחנה, הוא פונה לטקסט חברתי, פסוק י במזמור לה בתהילים, מתוך תפילת שחרית לשבת: "מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו, שוועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע". במאמר "אני איש הקוביה" (7 ימים, 19.3.10) הוא מפרש את השיר בדרך מקורית ומעניינת: "כמה יפות ומאוזנות היו המילים, איך הכותב ויתר על ההנגדה הפופוליסטית בין עני לעשיר ובחר לשים מול העני דווקא את החזק (תאגיד עוצמתי, ביורוקרטיה אטומה, עבריינות מרושעת) ומול האביון את הגוזל (הגנב אשר לוקח את חלקו של העני, ההוא אשר מעלים מס, השוק האפור ונושכי הנשך למיניהם המנצלים את חולשתו)". ומסכם אוז, שיש לו רקורד של יצירה חברתית ("אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון" ועוד): "זה היה כמו לזקק את כל השירים החברתיים בעולם".
אוז, שכל חייו כיוצר מגשר בין מזרח למערב, בין רוק לסלסול, מחבר בשיר הזה בצורה מעניינת בין הפיוט המזרחי לניגון החסידי, במעבר מעניין, אך נשמע טבעי לחלוטין, בין הסלסול ליה-בם-בם.
לצד מילות השיר הזה, בחוברת המילים, מופיעה תמונה של נשים עניות ולידה הכיתוב: "לתרומה לארגון 'לתת' 03-6833388 שלוחה 139" אך מיד הוא מוסיף ש"תרומה לצדקה אינה מחליפה מאבק לצדק חברתי". וניתן להקיש מכאן גם, שמאבק לצדק חברתי אינו מחליף תרומה לצדקה. אין סתירה בין השניים – אלה שני ביטויים של סולידריות, המשלימים זה את זה.
גם ב"פקק תנועה של נסים", השיר הפותח את האלבום, מופיע המסר החברתי, כביטוי לרנסנס יהודי. הנס לא יבוא, מסביר אוז. הוא "תקוע בפקק תנועה של נסים". את הגאולה לא יביא הנס, אלא המעשים שלנו. אלו מעשים? ראשית – אחדות יהודית. "בוא נעצור בצד אחד אחד / נהיה פתאום אחים / אנחנו לא לבד זה נחמד / ביחד ממשיכים". אבל להיות כמו אחים, זה מחייב. מחייב לסולידריות חברתית עם האחים שלא שפר עליהם גורלם. "לאביון ולחולה כבר אין כיסים / גם אם כוחנו תש / נביט ברש / ונדבות נשים / גם אם האות חלש / לא נאמר נואש / ניתן במעשים". רק באמצעות המעשים, באמצעות האחדות הלאומית, באמצעות הסולידריות החברתית, נוכל להגיע אל האלוהים. בינתיים, קול האלוהים אינו נשמע "אלוהים, מי כמוך באילמים" (ציטוט מתוך מסכת גיטין בתלמוד הבבלי) ומצד שני "גם אנחנו כבר שכחנו איך מתפללים". כולנו נמצאים בהר נבו, הארץ המובטחת ניצבת לנגדנו. רק מעשינו יקבעו האם נגיע אליה. אוז אופטימי: "בוא נבוא". התפילה השזורה בשיר הזה, בכל פעם שהוא מציין ששכחנו איך מתפללים, היא קטע מתוך הנוסח הספרדי של הקדיש. וכמסר של יהדות פתוחה לאנושות כולה, הוא מוסיף "לנו ולכל עמו ישראל... וגם לכולם".
חיבור מעניין בין יהדות וסוציאליזם עושה אוז בשיר "זלמן זה לא אתה". פעם זלמן הוא חקלאי אמיד, בעל אדמות. פעם הוא איש עסקים מצליח. פעם הוא נובו-ריש היושב בבית מפואר. אך בכל פעם יוצאת בת קול ומזכירה לו, באמצעות השמיטה, השבת, הישיבה בסוכה, הנידה – שאין הוא הבעלים של כל זה, כפי שאין הוא הבעל של אשתו. "זה לא שלך". הוא קורא לו שלא להתבלבל "בין מה ששלך למי אתה / ובין עבודתך למהות עולמך". ובמקום להטריד עצמו בשאלות החומר והבעלות, הוא מטיף לו: "תכונן יחסים עם עצמך... אתה לא רכושך / לא הצלחה / אתה לא סביבתך / אפילו לא שאלתך / אתה פשוט זלמן".
כאשר אני רואה איזה ברסלבר עומד באי תנועה ומחזיק שלט "אני רוצה משיח", היחס שלי אליו, אני מודה, הוא של בוז. אם הייתי פונה אליו, ואני לא, מן הסתם הייתי מציע לו ללכת לעבוד... או לפחות ללמוד תורה, ולא להשחית את זמנו בצומת. על פי קובי אוז, בשיר "איש עם שלט מקרטון", אני מייצג בכך את רוב הנהגים: "התנועה תמיד תבוא נגדו, וכל נהג עושה פרצוף טמבון". כן, גם קובי אוז מודע למוזרותו: "האיש הזה הוא כנראה קצת off, לא בשר לא חלב קצת מטורללי". אבל יחסו של קובי אליו שונה לגמרי.
ראשית, הוא מגלה כלפיו אמפתיה, ומלא הערכה לנחישותו ודבקותו במשימה: "כל בוקר הוא נציב של מלח מול נתיב באיילון" ובפזמון: "'משיח משיח / אני רוצה משיח'/ והשמש והגשם והרוח על פניו / 'משיח משיח / אני רוצה משיח'/ והלעג והקלס מלטפים את לחייו". אך מעבר לעצם הדבקות והנחישות, אוז רואה בו מי שדבק בכמיהה רוחנית, שקצת חסרה לנו בתוך המרוץ החומרני. "מכוניות קורצות אליו בצפצוף עתידני מנצנצות מטאלי / הוא מצטמצם מול שלל שלטי חוצות ביערות של מגדלי הפאלי". וכן – "בעוד אנחנו מחכים לפרה אדומה הוא מתעקש והוא מסיח / את דעתנו לשניה משטויות של הוויה / הוא מתגלה מתוך ערפיח". מעניין המשחק האירוני של אוז עם הפרה האדומה. הפרה האדומה היא חלק מפולחן בית המקדש, שם היו משתמשים באפרה לטיהור אדם מטומאת מת שבו הוא נגע, ובכך מאפשרים לו לקחת חלק בעבודת הקודש. כאן הפרה האדומה היא הסטייק, הבשר האדום, סמל למרדף אחרי החומר של הישראלי הממוצע. בעוד אנחנו מחכים לפרה אדומה הזאת, הוא, אותו "איש עם שלט מקרטון" עם "כובע נ נח נחמ נחמן מאומן וגם פונפון" מסיח את דעתנו לשניה, כאשר הוא מגיח מתוך הערפיח. ודווקא בשל הכמיהה שהוא מבטא, הוא ה"הכנה לנחמה" כיוון ש"הגעגוע הוא המשיח".
אם מהשיר הזה ניתן לחשוב שקובי, בגלגולו החדש (לבד מעטיפת הדיסק, בשאר המקומות הוא מגדיר עצמו, לראשונה, כיעקב אוז) מכשיר כל מה שמתקשר לדת ולמסורת, מפתיע אוז כאשר הוא מצרף לאלבום את השיר הישן שלו ושל להקתו "טיפקס" "הרבי ג'ו כפרה". השיר הזה, מראשית שנות ה-90, מקבל כאן עיבוד יפהפה, הרבה יותר יפה מהמקור, המבליט מאוד את מילותיו. בשיר זה מיידה אוז בליסטראות בתופעת "המומחים לקבלה", אותם הוא מציג כשרלטנים, שאצלם "השכינה היא עסק". כזה הוא "הרבי ג'ו כפרה" – "צדיק, מלאך בחסד / מכונית ושני בתים". הרבה אירוניה שופך אוז בשיר על התופעה. למשל – "כל עיוור עכשיו רואה... להיכן זורם הכסף". על מנת להבליט את יחסו אל התופעה כאל עבודה זרה, כאל דבר לא יהודי, שם האל של רבי ג'ו כפרה הוא "אגוני" (ולא אדוני), וכפרפראזה ל"אותו קראת" ("חמדת ימים אותו קראת") – "טוטו קראת". התפילה שלו היא "עוד אבינו חי או מת".
את השיר החותם את האלבום, "נקבת השילוח" מסיים אוז בשורה "יש לי הרגשה שעוד אחזור". מבחינת השיר, מדובר על חזרה לטבול בנקבת השילוח, כיוון ש"הנה אני בחוץ / לא מאוד טהור". ובכל זאת, סיום דיסק כזה בשורה כזו משאיר אצל המאזין פתח לאפשרויות נוספות. האם הוא בתהליך של חזרה בתשובה? או שמא, לצד הדמות החדשה המופיעה בדיסק זה הוא יחזור גם כקובי בגלגולו הקודם, הקליל יותר? ואולי חזרה בתשובה, אך לאו דווקא לאורח חיים דתי, כי אם להעמקת אורח החיים היהודי המשתמע במסרי השירים: אהבת ישראל, צדק חברתי, סולידריות, מתינות ספרדית? לי נדמה שהבחירה דווקא במשפט זה לסיום הדיסק, אינה מקרית, והיא נועדה להשאיר את השאלות הללו פתוחות; פתוחות למאזין ואולי גם ליוצר עצמו.
בסוף חוברת המילים, מופיע דף של "תודות, תודות, תודות, תודות", כמו בשיר "אלוהי". זהו דף מעניין, כיוון שהוא מתאר בקצרה את כל האנשים שהשפיעו עליו בתהליך התרבותי והרוחני שהוא עובר. ומעניין להיווכח במגוון התרבותי הרחב של השותפים, המסביר את "הכביש הרב מסלולי" – הדרך בה בחר. בהמשך הדף אוז מודה למקורות ההשראה היצירתיים שהשפיעו עליו, מאריק איינשטיין דרך מתי כספי ועד אביהו מדינה; מבאך דרך הרב קרליבך ועד אריאל זילבר (אי אפשר שלא להבחין בקטע המעבר האריאלי זילברי המובהק בשיר "מדרגות נעות"), מביאליק, דרך שולי רנד ועד שלמה בר. ותודה מיוחדת למאיר אריאל ז"ל, "שחיבר לאוזניי את העבריות ליהודיות". בכמה משיריו, ניתן להבחין בהשפעה מאיר אריאלית מובהקת. למשל – בשורות כמו "הנס תקוע בפקק תנועה של ניסים / ואנחנו רק נסים ומנסים" ("פקק תנועה של ניסים") ו"המלאך הלך בכעך נגח ונישק תנ"ך מזוזה קדח עם העיניים" ("מדרגות נעות").
יש המכנים את המהפכה התרבותית של ההתחברות לשורשים היהודיים - "טרנד". מי שיקרא את ספרו של חנן יובל "סידור אישי", מי שיעקוב אחרי התהליך העמוק שעבר קובי אוז בשנים האחרונות, מי שיקרא את מילות השירים, יבין שהטענה הזאת הינה הבל הבלים. ההיפך הוא הנכון. התשוקה והכמיהה להתחבר לשורשים היהודיים רחשה מתחת לפני השטח, אך לאורך שנים לא קיבלה לגיטימציה. כאשר הסכר נפרץ, התשוקה הזו רק החלה לבוא לידי ביטוי, והיא הולכת והופכת לזרם המוביל בתרבות היהודית – זרם המחבר חדשנות ויצירתיות עם חיבור אל השורשים, ותוצאתו – יצירה יהודית ישראלית נפלאה.
מאיר אריאל זצ"ל, היה החלוץ של התופעה התרבותית החשובה הזו. בעשור שלאחר מותו, התופעה הזו הלכה והקיפה רשימה הולכת וגדלה של אמנים, ובהם אהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי, אמיר בניון, שולי רנד, אתי אנקרי, ברי סחרוף, רע מוכיח, חנן יובל, מיכה שטרית, שלמה גרוניך, דוד ד'אור, האחים אריאל, עובדיה חממה, אחינועם ניני, ארקדי דוכין, ששי קשת, עוזי חיטמן ז"ל ואחרים. אני מחובר מאוד לזרם הזה ומכיר היטב את כל היצירות. ומכולן – יותר מכל דיברה אליי יצירתו של קובי אוז, הדיסק הנפלא "מזמורי נבוכים".
* "מקור ראשון", "שישי בגולן", BSH
בבלוג זה
בכל הבלוגים
