הדרכת תוכן 6.4.10 – "אצלנו בכפר טודרא" (יהושע סובול / שלמה בר)
מזה כשש שנים מתנהל מפעל חברתי נפלא – "נפגשים בשביל ישראל". הליכה של ישראלים מכל הזרמים, חילונים ודתיים, בצוותא לאורך שביל ישראל, מאילת עד אנדרטת אסון המסוקים בשאר ישוב. המפעל הוא להנצחת אבי אופנר, שנפל באסון המסוקים, ולזכר חללי האסון. קבוצה קטנה עושה את כל המסלול, ורבים מצטרפים ליום או יותר. כל יום מוקדש לזכרם של חללי צה"ל שונים, הן מאסון המסוקים והן ממערכות ישראל. במהלך המסע, מתקיימים דיונים וסדנאות בנושאים שונים. מידי שנה נקבע נושא שנתי, וממנו נגזר הנושא היומי. הנושא השנתי השנה הוא הזמר העברי. כל יום מוקדש לשיר. בכל יום מובילים מדריך ידיעת הארץ ולצדו מדריך תוכן. מידי שנה, אני מדריך תוכן במשך יום או יומיים, מטעם המדרשה באורנים.
ביום זה השתתפו למעלה מ-150 איש. יצאנו מבי"ס שדה אלון תבור, העפלנו על הר תבור. ירדנו מן ההר – וההמשך היה הליכה לכפר קיש. אני נפצעתי בירידה מהתבור, שברתי את הקרסול, פוניתי ולכן את שני קטעי התוכן האחרונים לא הספקתי להעביר. אני מציג כאן את התכנית כולה, כולל מה שלא הספקתי.
טקס פתיחת בוקר – הצגת עצמי. כמה מילים על קהילת "ניגון הלב" והקשר שלי אליה. הצגת השיר. שיר ל"ערב ראש חודש ספטמבר". ערב החזרה מחופשת פסח – מיני "החופש הגדול". היום יעסוק בחינוך ובאהבת הלימוד.
הפואמה הפדגוגית שלי – מתוך "פתוח, סגור, פתוח", של יהודה עמיחי (סידור התפילה בעבורי):
אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי
את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן
אלא ברכות ובאהבה. והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות,
והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה". וזימר זכור ושמור
בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דיבר לדיבר,
לא תישא שם אלוהיך לשווא, לא תישא, לא לשווא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחיבק אותי חזק ולחש באזני,
לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות
על ראשי בברכת יום כיפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך
על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.
אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה
כמו ביום שבו מת בזרועותיי ואמר: אני רוצה להוסיף
שנים לעשרת הדברות:
הדיבר האחד עשר, "לא תשתנה"
והדיבר השנים עשר, "השתנה, תשתנה"
כך אמר אבי ופנה ממני והלך
ונעלם במרחקיו המוזרים.
עצירה ראשונה - ארוחת בוקר:
א. רבי יהודה הנשיא (מחבר המשנה, נשיא א"י) היה משלח לר' אסי ולר' אמי שיצאו ויתקנו תקנות בערי א"י, במינוי מלמדי תורה לבנים. והיו נכנסים לעיירות ואומרים להם לאנשי העיר: הביאו לפנינו את שומרי העיר, והיו מביאים להם את ראש משמר העיר ואת השוטר. והיו אומרים להם (רבי אסי ורבי אמי לאנשי העיר): אלו שומרי העיר?! אלו מחריבי העיר! אמרו להם (אנשי העיר לחכמים): ומי הם שומרי העיר? אמרו להם: אלו סופרים ומשנים ומשמרין את התורה, על שם שנאמר: והגית בו יומם ולילה.
איכה רבה המבואר, פתיחתא ב'
* מכאן לקחו נטורי קרתא את שמם. גם בלי לקבל, כמובן, את הזלזול בביטחון הפיסי, בצבא, במשטרה וכו' – מסר חשוב, שללא חינוך אין ביטחון.
ב. "רב הזדמן למקום אחד. גזר תענית ולא בא המטר. ירד לפניו שליח הציבור. אמר 'משיב הרוח' - נשב הרוח. אמר 'מוריד הגשם' - בא המטר. אמר לו: מהם מעשיך? אמר לו: מלמד דרדקים אני ומלמד מקרא לבני עניים כבני עשירים, וכל מי שאינו יכול לשלם, איני לוקח ממנו דבר, וכל מי שמתרשל, יש לי בריכה של דגים, ואני משחד אותו בדגים ושולח לו ומפייס אותו עד שבא וקורא". תלמוד בבלי תענית כד ע"א [מתורגם].
מסרים: א. מי צדיק הראוי להוריד גשם? מי שעוסק בחינוך. הצליח היכן שרב [רב אבא בר איבו – אבא אריכא, דור ראשון לאמוראי בבל] נכשל. למה? כיוון שעסק בחינוך בפועל. ב. שוויון בחינוך. לא גובה מעניים. ג. זורם עם התלמידים, לא קפדן, פועל בדרכים הכי חדשניות גם בימינו – טיפול באמצעות בעלי חיים. סבלנות.
ג. חנוך לילד לפי דרכו: "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים". (בראשית, פרשת תולדות, פ' כ"ה פס' כ"ז). הרש"ר הירש: "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודווקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה, לא רק בתכונותיהם, אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו". יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם...
דווקא משום כך – "חנוך לנער על פי דרכו". חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.
אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית הייתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה...".
חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. משלי, כ"ב, ו'.
* איזה אומץ לרש"ר הירש לומר דברים כאלו. עשו / אדום משולים לאויבי ע"י כל הדורות. הוא מאשים את יצחק ורבקה בכך שעשו היה לאויב, ולא לבן ברית, בשל חינוכם הקלוקל. והעיקר – המסר החשוב של חנוך לנער וגו'.
עצירה שניה: סדנה (חלוקת הדפים – דיון בחברותות) הכרות:
בנובמבר 1976 העלתה קבוצת "בימת השחקנים" שהקים עודד קוטלר בתיאטרון חיפה את המופע המוסיקאלי "קריזה" מאת יהושע סובול ובבימויה של נולה צ'לטון עם המוזיקה המקורית והייחודית של שלמה בר. המחזה הסאטירי העוסק בקיפוח המזרחי, בעוני ובאנשי 'ישראל השנייה', גרם לזעזוע בזכות האופן הבוטה והישיר שבו טיפל בשאלות של יחסי אי-השוויון בין אשכנזים למזרחים.
שלמה בר נולד ב-1943 ברבט, מרוקו. ניגן בכלי הקשה בהרכבים שונים מראשית שנות ה-70, בין השאר עם שלום חנוך, ובהופעות עם דודו אלהרר ועוד. במחזה "קריזה" ניגן וגם שר בשירים שהלחין למילים של סובול, ביניהם "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא". הצלחת המחזה עודדה את בר להקים את "הברירה הטבעית" שתהווה במה למוסיקה שלוו לדעותיו בנושאים חברתיים.
יהושע סובול למד ספרות והיסטוריה בסמינר אורנים ופילוסופיה בסורבון בפריז. החל את דרכו בתיאטרון חיפה כמחזאי וכעוזר למנהל האומנותי של התיאטרון, והיה עם השנים מנהלו של התיאטרון. מחזהו "גטו" מ-1983 זכה להצלחה בינלאומית. המחזה תורגם לעשרים שפות, הוצג בתיאטראות המובילים בעשרים וארבע מדינות, וזכה לביקורות משבחות ובשלל פרסים. בין שאר מחזותיו: "ליל העשרים", "דיירים", "הביתה, הביתה", "אחרון הפועלים", "נפש יהודי", "הפלסטינית", "כפר", "זרים", "נשף מסיכות", "גיבור מעמד הפועלים", "קולות בלילה" ועוד.
משנה, אבות ה, כא
הוּא [יהודה בן תימא] הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם.
שיר השירים ד, ח-יא
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים: לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַד {בְּאַחַת} מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ: מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים: נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן:
אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא
כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ
כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא.
וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא
מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ
בִּדְבַשׁ מֵאָלֶף וְעַד תָּו
אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ
וְאוֹמְרִים לוֹ: "חַבִּיבִּי – לַקֵּק".
וְהָיְתָה תּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה
מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבַשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס.
אסתר ו, ז-ט
וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ: וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
פרקי דרבי אליעזר, פרק טז
חתן ביום חופתו משול למלך. מה המלך הכול מקלסין אותו שבעת ימי המשתה, כך חתן הכול מקלסין אותו שבעת ימי המשתה; מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד...
ספר משלי פרק טז
לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח: מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת: לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח: צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם:
◄ מה קרה לאהבת הלימוד? איך אפשר לדעתכם החזיר אותה?
◄ חשבו על עוד אמצעים או טקסים שהייתם שמחים להציע במשפחתכם, בקהילתכם או ביישובכם.
◄ מה השתנה בשיח הציבורי מאז "קריזה" ב-1976? לטובה? לרעה?
השמעת השיר
עצירה שלישית – ארוחת צהרים
א. "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שיפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א', י"ז). לא מצאנו בשם מקום בתורה, שמצווה אדם להיות למדן ובקי בכל חדרי התורה. שכן תכלית הלימוד אינה להיות למדן, אלא להיות אדם טוב. לעשות הטוב ולהיטיב עם הזולת. (ר' מנחם מנדל מקוצק).
ב. אין יכולת לדור למסור משהו חשוב לדור הבא, אם לא קיבל כראוי מהדור שהיה. סימן מובהק לקבלה הוא: עכל את הדבר, עד כדי כך שהדבר עובר דרך לבך ונעשה לשלך, ואז ראוי ואפשרי הוא להיות נמסר לדור הבא.
בלי קבלה אין מסירה, אי אפשר לך למסור למישהו אחריך – אם אין בך היכולת לקבל ממי שחי לפניך. כלומר: מבחינה רוחנית, אם אתה יתום – אתה גם עקר. התנאי שתדע להיות מנחיל – אם תדע לחדש ולשמור על הקיים. רק בשילוב שלושת הדברים – לקבל כראוי, לחדש כראוי, למסור כראוי – יש אפשרות של רציפות הדורות.
(זלמן שז"ר).
עצירה רביעית – סוף היום
השמעת שני שירים נוספים העוסקים ביום הראשון ללימודים:
א. בראשון לספטמבר – מילים ולחן נעמי שמר
בראשון לספטמבר / אלף תשע מאות שישים / הולך לבית ספר ילד / חולצה בצבע תכלת / משאיר מאחור / את כל החיים היפים // בראשון לספטמבר / אלף תשע מאות שישים / פתאום המורה שואלת / מה יש על הלוח ילד / והוא לא קורא, לא זוכר / לא מבין // אצלו / שתיים ועוד שתיים הן שלוש / פרפרים צבעוניים בראש / החולצה לוחצת לו על הצוואר / אל תגיד אין דבר / יש דבר // הראשון לספטמבר וכבר שבע ועשרים / והוא מתחפר בכרים שלו / מציץ בגנבה בהורים שלו / רואה בפניהם ענני דאגה // הראשון לספטמבר / יום שונה מאחרים / כולם כבר בתוך הכיתה שלו / רק הוא עוד עמוק במיטה שלו / לא ער, לא שקט, לא חולם, לא נרגע // יש שיר אחד עצוב / שאני זוכר מזמן / עוד מלפני החופש / עוד מסוף הגן / חמש שנים חלפו / על מיכאל או על דן / אולי תגידו / מה כל כך שמח כאן // בראשון לספטמבר / אי שם בשנות השמונים / שוב הולך לבית ספר ילד / חולצה בצבע תכלת / נראה כמו כולם / אבל אחר // ומחוץ לגדר / מראש ערמת השנים / ממש מאותו השער / מביט בו האיש מפעם / כאילו אומר / זה עובר, זה עובר // יש שיר אחד עצוב.... // אתם שרים אותו / בהתכוונות כזאת / שמתחשק לצעוק / שמתחשק לבעוט / חכו שנה שנתיים / תנו לנשום, תנו לחיות / מה בוער / ומה כבר מחכה לי שם / מעבר לגדר // בראשון לספטמבר.
ב. כל עוד – עלי מוהר / יוני רכטר
ילד הולך ברחוב / בבוקר בהיר של תשרי / אל בית הספר שוב יוצאים הילדים / גבר הולך אחריו / משגיח, רואה - לא - נראה / ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה // איך עוד שנה פה נפתחת / כמו כל שנה, בסתיו, / איך בן הולך לו לבד / ואב בעקבותיו // גבר רואה בחשאי / איך בנו נכנס לכיתה / גבר עומד כמו ילד / שנשאר בחוץ / וכבר שרים שם בפנים / שיר של שנה חדשה / הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה - // שוב הם שרים על הגשם / שוב הם שרים על סתיו / ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב // א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת. // גבר באמצע הבוקר / גבר בלב חייו / על יד גדר של / בית ספר לבדו ניצב / והוא זוכר שאביו / פעם הלך אחריו / הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו // אך הילדים עוד שרים / שיר על יורה וחצב, / וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו: / גם אם אלך בגיא צלמוות / הן לא אירא, / גם אם אפול פתאום / יאמר לבי שירה // כל עוד עולה הבוקר / כל עוד נכתב הלוח / כל עוד הולך לו בן / ואב בעקבותיו / כל עוד שרים הילדים / על שנה חדשה / כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה // כל עוד הים מתעורר / כל עוד הרוח עולה / כל עוד על שחור הלוח / תתנוסס מילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
