הבלוג של אורי הייטנר

טקטיקת המגננה של ענת קם, מרתיחה. זאת בסך הכל "ילדה מבולבלת" שמעדה...

אין גבול לטקטיקות פרקליטיות בבית המשפט. תפקידו של פרקליט להתלות בכל עלעל שיכול לסייע לו ללקוח. אולם כאן אין המדובר בפרקליט בבית המשפט, אלא במתקפת תקשורת בשיח הציבורי. ובשיח הזה, הניסיון לגונן בכל טיעון, מחפיר ככל שיהיה, על ענת קם, מעורר סימני שאלה רבים. למה הם מגוננים עליה?

עם חשיפת פרשת קם, מיד היה לי ברור – גיבורה חדשה נולדה. בקרב חוגים מסויימים בחברה הישראלית, ענת קם תוצג כגיבורה; גיבורת חופש הביטוי, גיבורת חופש העיתונות, גיבורת המאבק בכיבוש המשחית ובפשעי המלחמה ומה לא.

ואכן, לא חלפו שעות אחדות וכבר קראנו על העיתונאית היושבת במעצר ממושך כיוון שחשפה את פשעי המלחמה של ישראל. אורי בלאו כבר הודיע שאין הוא נאבק למען עצמו אלא על פניה של מדינת ישראל. ו"הארץ" התגייס כאיש אחד למען שני הדרייפוסים החדשים. הקריקטורה היומית הציגה בית קטן טובל בירק, ביתה של האזרחית התמימה קם, מוקף בקלגסים, צלפים וכלב צמא דם ומאיים. ביקורת הטלוויזיה טענה שחטאה הגדול של קם הוא העובדה שיש לה השקפת עולם שבעטיה חשפה מעשים בלתי חוקיים של ישראל. עקיבא אלדר טען שאין זו פרשת קם כי אם פרשת נווה. היא הרי רק מילאה את חובתה המצפונית, והבעייתי פה הוא צה"ל, שאת עוולותיו היא חשפה.

גם כמדינה מוכת בבל"ת, בכזה בליל מרוכז של הבל מזמן לא נתקלנו. אין דבר הרחוק יותר מסוגיית חופש הביטוי וחופש העיתונות מאשר הפרשה הזאת.

"העיתונאית שנעצרה" היא אמנם רכילאית באתר אינטרנט (או בשם המכובס לרכילאיות – "כתבת לענייני ברנג'ה"), אך אין כל קשר בין מעצרה למשלח ידה (אלא אם כן יש קשר בין חומר הנפץ שבידיה לשאיפותיה להתקדם בעולם התקשורת). היא לא נעצרה על עבודתה כעיתונאית, אלא על מה שעשתה כחיילת. השקר הזה אופייני לבליל השקרים האופף אותנו בימים האחרונים, תחת קוד השקר "חופש העיתונות".

כדי להבין את משמעות המעשה, כדאי להרחיק עדותנו לפרשת פולארד. פולארד, עובד הפנטגון, צילם כמה מסמכים והעבירם לגורם שאינו מוסמך. על כך הוא הורשע בריגול ובגידה ונדון למאסר עולם. הוא יושב בבידוד כבר 25 שנים. ומדובר במדינה דמוקרטית, לא במדינה מסוג המדינות אליהן החכמולוגים של "חופש העיתונות" משווים את ישראל בימים האחרונים. שם היא הרי מזמן לא הייתה מוצאת משהו על כתפיה למחרת תפיסתה.

ענת קם אינה ילדה. את פשעה החמור עשתה על סף שחרורה מצה"ל, כלומר בגיל 20-21. זהו גיל של קצינים הנושאים באחריות על חיי עשרות פקודיהם. זהו גיל שבו בחורה מוכשרת כמו ענת קם קיבלה אחריות אדירה – נגישות חופשית למסמכים הסודיים ביותר והחיוניים ביותר לביטחון ישראל. ככזאת, היא נושאת ב-100% אחריות למעשיה, ואין להתרשם מכל סיפורי הסבתא של אבא שלה.

ענת קם גנבה אלפי מסמכים סודיים וסודיים ביותר מידי צה"ל, תוך ניצול האמון שניתן לה וסחרה בה. האם ניתן להגזים בחומרת הפשע? השאלה האם עשתה זאת ממניעים אידיאולוגיים, כלומר מתוך רצון לפגוע בביטחון המדינה, או ממניעים אישיים – כלומר היא פגעה בביטחון המדינה לא כמטרה אלא כאמצעי, היא שאלה משנית ולא חשובה. יש קשר, ולו קשר קלוש, בין המעשה החמור הזה, לבין חופש העיתונות?

אדרבא, בכל הקשור לחופש העיתונות, גורמי הביטחון החמירו עם עצמם חומרות יותר בכל הנוגע לאורי בלאו ולמסמכים שבידיו. רק לאחר שהתברר שהונה אותם הפר את ההסכם שנחתם עמו והוא ממשיך להחזיק בידיו באופן בלתי חוקי מסמכים סודיים (ועד כה לא שמעתי מפיו הכחשה של טענה זו) הוא היה למבוקש.

מן הראוי שהציבור לא ילך שבי אחרי השרלטנים שהקפיצו את סירנות הפגיעה בחופש העיתונות, בעוד הם עצמם יודעים היטב שאין כאן כל סוגיה של חופש העיתונות. מדובר כאן בפשע ביטחוני, ומן הראוי שהפושעים יענשו בכל חומרת הדין.

* "חדשות בן עזר"