הבלוג של אורי הייטנר

ואחרי כל ברכות הגומל, כדאי לזכור ולא להתבלבל – חייה של אור לא ניצלו בזכות הנס, אלא בזכות החגורה. או אם לנסח זאת אחרת – אלמלא היא הייתה חגורה, רק נס היה מציל אותה.

****

תאונות הדרכים הקטלניות הן מכת מדינה, שגבתה מאיתנו וממשיכה לגבות מאיתנו מחיר דמים כבד ביותר. חובתנו להלחם בתאונות הדרכים בכל דרך אפשרית, ביטוי לקדושת החיים שהיא ערך עליון ביהדות.

בקמפיינים למען נהיגה זהירה ובטוחה, מוצגת מציאות המעידה על החמרה הולכת וגדלה בכמות התאונות ובמספרי ההרוגים. העובדות אינן מאמתות זאת.

ב-2009 נהרגו בישראל 370 בני אדם בתאונות דרכים. 370 איש יותר מידי, אך זו ירידה משמעותית במספר ההרוגים, המעידה שאין מדובר באסון טבע שאין מה לעשות נגדו. הייתה זו השנה שבה מספר ההרוגים היה הנמוך ביותר, מאז קיימת הסטטיסטיקה בנושא – שנת 1967, שבה נהרגו 406 ישראלים. זו ירידה משמעותית לעומת השנים שקדמו לה – 448 ב-2008, 428 ב-2007, 446 ב-2006. זו ירידה דראסטית לעומת מספרי ההרוגים בשנות ה-90 שבהן המספרים היו בסביבות ה-600 הרוגים בשנה. השנה האיומה ביותר הייתה 1993 – 713 הרוגים.

ב-43 שנות המדידה הללו, אוכלוסיית ישראל שילשה את עצמה. מספר המכוניות הכפיל את עצמו בשיעור גדול הרבה יותר. ואם המספר הנומינלי של ההרוגים ירד באותן שנים, ניתן להסיק מכך שמספר ההרוגים ביחס לכלל האוכלוסיה, ובוודאי ביחס למספר המכוניות, ירד במשך השנים האלה באופן דרמטי. זהו הישג גדול.

איני מציג נתונים אלה כדי להמעיט בחומרת המצב, אלא להיפך, להוכיח שאין המדובר באסון טבע שאין לנו שליטה עליו. המספרים מעידים על הישג במאבק בתאונות, וחשוב שנלמד מן ההצלחה כדי להעצים אותה.

תשתית הכבישים בשנים אלה השתפרה באופן משמעותי, אך ספק אם השיפור הדביק את הגידול העצום במספר כלי הרכב. אני סבור שההצלחה נובעת מסיבות אחרות.

****

כשהייתי ילד, נהגתי לשבת בנסיעות על ברכיי, עם הפנים אחורה, צופה במכוניות שמאחורינו. אני זוכר את עצמי ואת אחיי קופצים ומשתוללים במהלך הנסיעות. על חגורה לא שמענו ובוודאי שלא על כיסא בטיחות. אם מישהו היה מדבר אתי על אפשרות חגירתי בחגורה, הייתי מתייחס לכך כאל גזירה שאי אפשר לעמוד בה. הילדים שלי חגורים, כמובן, ולפחות עד גיל 9 יושבים בכסא בטיחות. בעבורם – זה מובן מאליו. אין הם מכירים כלל אפשרות אחרת. ההבדל במודעות הוא פרי האמצעים הטכניים שנכפו בחוק.  

אין לכך כל הסבר, זולת החקיקה, אמצעי הבטיחות והמודעות שהם יצרו.

****

קצב החקיקה של חוקים מצילי חיים אלה איטי להחריד. חובת חגירת חגורת בטיחות במושבים הקדמיים בנסיעות בין עירוניות הוחלה רק ב-1.7.75. חלפו 12 שנים (!) עד שהחובה הוחלה גם על נסיעות עירוניות. עוד 13 שנים חלפו עד שהחובה חלה גם על המושבים האחוריים. כמה חיים קופדו בשל אותה איטיות? רק ב-1.9.06 חלה חובת חגירת חגורות בטיחות באוטובוסים המסיעים ילדים. ומדוע רק באוטובוסים אלה? מדוע אין חובה כזו בכל גיל בכל אוטובוס? מזה מספר שנים רב חלה חובת הדלקת אורות ביום בתקופת החורף. כמה שנים יחלפו עד שחובה זו תחול לאורך כל השנה? כמה חיים יקופדו בשל האיטיות הזאת?

הכנסת הקודמת קיבלה את הצעת החוק של גלעד ארדן, היום השר לאיכות הסביבה ואחד הח"כים הפעילים ביותר במאבק בתאונות הדרכים, המחייבת חבישת קסדה ברכיבה על אופניים. קבלת החוק עוררה התנגדות ציבורית. כאשר חוקק החוק המחייב חגירת חגורת בטיחות (במתכונת המינימליסטית – מושבים קדמיים בנסיעות בין עירוניות) היה על כך ויכוח ציבורי חריף. המתנגדים הסבירו עד כמה החגורה מסכנת את הנוסע, שלא יוכל לחלץ את עצמו במקרה של תאונה ועוד. כאשר חוקקה חובת חבישת קסדה בנהיגה על אופנועים, נהגי האופנועים התנגדו לה ונאבקו בה. בסופו של דבר כולם התרגלו, וחיים רבים ניצלו.

ההתנגדות לחוקים הללו נובעת ממחשבה על נוחות הרגע, ולא על האינטרס הציבורי ארוך הטווח. החוקים הללו הם חוקים מצילי חיים. משמעות קבלתם היא מילוי מצוות עשה של "ובחרת בחיים".

****

החקיקה חשובה מאוד. לא פחות ממנה חשובה האכיפה. יותר מכך – החינוך וההסברה. חינוך לאחריות ולכיבוד החוק. והחשוב מכל – המשמעת העצמית.

בשבוע שעבר הורשע בהריגה ונדון לשבע שנות מאסר נהג שנהג בפראות ושני הנוסעים במכוניתו נהרגו. שני ההרוגים לא היו חגורים. אילו היו חגורים, אין זה מן הנמנע שלא היו נהרגים. ניתן לקבוע, אם כן, שלא הייתה כאן רק הריגה, אלא שילוב של הריגה והתאבדות.

אור אינה הראשונה באורטל שיצאה ללא פגע מרכב שהלך טוטאלוס, בזכות החגורה – חגורת החיים.

את הלקח הזה חשוב שכולנו נפנים וניישם – חגורת הבטיחות עשויה להעניק לנו את חיינו במתנה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל