הבלוג של אורי הייטנר

את שירו "מגש הכסף" פרסם נתן אלתרמן בטורו ב"דבר" – "הטור השביעי", שבועיים בלבד לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בא"י. הארץ נשטפה במערבולת דמים, עקב ההתנפלות הרצחנית של הפלשתינאים – ערביי א"י, במטרה להשמיד את היישוב היהודי בא"י, למנוע את הקמת המדינה ולהשלים את מלאכתו של היטלר, שנתיים אחרי השואה. ברור היה לכל מי שעיניו בראשו, שכל צבאות ערב יפלשו למדינה ביום הקמתה, על מנת להטביעה בדם. צריך היה הרבה מאוד חזון ואמונה כדי לשער שבמערכה הזאת ידינו תהיה על העליונה. נתן אלתרמן, בשירו הנבואי, העז לתאר, באותם ימים קשים, את טקס הניצחון, אחרי שהארץ תשקוט. ובאותו הטקס, טקס הניצחון, העצמאות, השלום – מופיעים הנערה והנער שנפלו, ומכריזים באוזני האומה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך נתנה מדינת היהודים" (פרפראזה לדברים שנשא חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של המדינה, בכנס התרמה בארה"ב: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף").

המסר הזה – שהמדינה קיימת הודות לנכונות ההקרבה של בניה, הלוחמים על הקמתה, נכון היום בדיוק כפי שהיה נכון אז. כאז, כן עתה – הערבים אינם מוכנים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. כאז – כן עתה, הם אינם מוכנים להשלים עם עובדת קיומה של מדינה כזאת. כאז – כן עתה, הם יעשו הכל על מנת לשים קץ לקיומה. לאחר מלחמת יום הכיפורים הם נואשו מחלום השמדתה במלחמה כוללת. האסטרטגיה שלהם היום, היא ניסיון לפורר אותה ולשחוק את כוח הרצון של אזרחיה ובניה לקיים אותה, באמצעות פעולות טרור, ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ומערכה בינלאומית ליצירת דה-לגיטימציה לקיומה ולזכותה להגנה עצמית, תוך ליבוי הרגשות האנטישמיים הקמאיים בקרב ציבור רחב בעולם. כאז, כן עתה – מדינת ישראל נלחמת על קיומה, במלחמת השחרור והעצמאות שטרם הסתיימה, וקיומה מותנה בנכונות בניה להיות מגש הכסף עליו היא ניתנת לאומה.

התובנה הזאת עומדת בבסיס הרעיון של הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות. אי אפשר לחגוג את יום העצמאות, שלא בהקשר של מחיר העצמאות. והמשמעות של יום הזיכרון, היא גם ההכרה בכך שאין מדובר במחיר שאנו משלמים לשווא, אלא זהו מחיר שראוי לשלמו למען המטרה – ריבונות ועצמאות לעם היהודי בארצו.

אני רואה חשיבות רבה לחיבור הזה – לקשר שבל ינותק בין המדינה לבין מחיר קיומה. ולא פחות חשוב מכך, הוא החיבור בין שני הימים הללו, לבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שבוע קודם לכן. לחיבור הזה – השבוע שבין המיצרים הללו, מסר חשוב: השואה היא המיצוי הטראגי של היות העם היהודי בגלות, מפוזר ומפורד, ללא עצמאות וללא ריבונות במולדתו. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, ולא כתשובה לשואה. כאשר הופיע בן גוריון בפני ו' החקירה של האו"ם, שהמליצה על תכנית החלוקה, שנתיים לאחר השואה, הוא לא טען שהשואה היא הקושאן שלנו על א"י, אלא שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו. השואה אינה הצידוק למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, אולם היא ההוכחה הטראגית לכך שמימוש הזכות הוא גם כורח קיומי לעם היהודי. החיבור בין שלושת הימים הללו מעביר את המסר החשוב הזה – הנכונות להקרבה לא רק מבטיחה את קיומה של המדינה, אלא היא מבטיחה את עצם קיומו הפיזי של העם היהודי.

לשלושת הימים הללו ניתן להוסיף גם את חג שחרור ירושלים, בכ"ח באייר. שחרור ירושלים הוא מעין השלמת הנדבך הרוחני של הקמת המדינה ויום שחרור ירושלים (אף שלמרבה הצער – הוא והמסרים שלו נרמסים בשנים האחרונות) משלים את סדרת ימי הזיכרון והחג.

גם לעובדה שהימים הללו הם מיד לאחר חג הפסח – ערך סמלי. פסח הוא חג החירות, והחיבור בין החירות של אבותינו לפני אלפי שנים לחירות שלנו היום, מעניק משמעות גדולה יותר ליום העצמאות ולימי הזיכרון הכרוכים בו.

****

לאורך כל שנות קיום המדינה קיימת מחלוקת על הצמדת יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות. טענת המתנגדים והמסתייגים היא, שהמעבר החד בין האבל לשמחה - קשה מנשוא. טענה אחרת היא, שהמעבר הזה הוא מלאכותי. טענת המתנגדים היא, שבשל החיבור הזה שמחת החג אינה מלאה, היא נפגעת בשל יום הזיכרון, וההתייחדות עם זכרם של החללים – אף היא אינה מלאה, בשל ההכנות לחג.

בין הטוענים כך – בני משפחות שכולות. חברי אבי זעירא, ששכל את אחיו שמחה במלחמת יום הכיפורים, טוען שלו ולמשפחתו אין יום העצמאות. קשה לו לשמוע ביום הזיכרון את ברכות ה"חג שמח".

בימים אלה מחתימים בני משפחות שכולות על עצומה הקוראת להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

קשה להתווכח עם משפחות שכולות, במיוחד בנושאים הקשורים לשכול. עם זאת, המחלוקת חוצה גם את משפחת השכול – יש משפחות רבות שדעתן הפוכה.

עם כל הקושי בכך, אני סבור שיש לדחות את הבקשה הזאת. יום הזיכרון אינו יומם של המשפחות השכולות. המשפחות אינן זקוקות ליום מיוחד כדי לזכור את יקיריהן. זכרם אינו מש מלבם 365 יום בשנה. לכל חלל יש יום השנה למותו, שהוא יום הזיכרון של המשפחה.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, הוא יום לאומי, שהמסר שלו לאומי. יום הזיכרון הוא יום התייחדות של האומה עם חלליה. חשוב מאוד שלא לנתק את היום הזה מהקשרו הלאומי. ביום הזה אנו מתמקדים בפן האישי – כל אחד בזכרם של יקיריו, של חבריו, של הלוחמים מיחידתו, של הנופלים מיישובו, מבית הספר שבו הוא למד. תכניות הטלוויזיה והרדיו מתמקדות בחללים כבודדים, כבני אדם. אך אין להפריד זאת מההקשר הלאומי. ההקשר הלאומי הוא החיבור עם יום העצמאות.

נכון, הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות פוגמת בשמחת החג. אך הפגימה הזאת היא היא המסר – שמחת עצמאותנו מהולה בעצב על המחיר ששילמנו, שאנו משלמים ושעוד נשלם עליה. התובנה הזאת חשובה מאוד. היא מסר חינוכי ותרבותי חשוב. לא פחות חשובה הצמידות הזאת לצביונו של יום הזיכרון – התובנה שחללי צה"ל אינם חללי שווא. שהקרבן הכבד הוא מחיר הקיום והעצמאות.

המסר הזה חשוב שבעתיים בימים אלה, נוכח המגמות הפוסט ציוניות והאנטי ציוניות שחוגים מרכזיים באקדמיה ובתקשורת מנסים להנחיל לחברה הישראלית. אחד הסממנים של תרבות הנגד הזו, היא הניסיון ליצור אלטרנטיבה לתרבות יום הזיכרון – הפיכתו ליום מחאה פציפיסטי המציג את החללים כקורבנות שווא של מלחמה מיותרת, מלחמה בלתי צודקת. הפרדת יום הזיכרון מיום העצמאות, עלולה להקל על המגמה הנתעבת הזאת. אין ספק, שבני המשפחות השכולות המובילות את המאבק הזה, לא היו רוצים שדבר כזה יקרה. לכן, היום יותר מתמיד, יש לשמור על המסורת החשובה, אותה עיצב דוד בן גוריון – החיבור של יום הזיכרון עם יום העצמאות. 

* BSH