הבלוג של אורי הייטנר

שמעתי השבוע מפי חבר באורטל תסכול הנובע ממה שמקרינה הסביבה כלפינו, בשל היותנו קיבוץ שיתופי – המשפחה, החברים, האנשים במקום העבודה, חברי היישובים השכנים. הגישה היא, לדבריו, התייחסות של חוסר הבנה ולכן  גם חוסר הערכה על ההתעקשות הזאת. קשה לעמוד מול הקרינה הזאת.

חבר אחר הציג לי שקף (שדומה לו ראיתי בשנתון התנועה הקיבוצית), המציג את המעבר משנה לשנה של עוד ועוד קיבוצים למודל המעמדי (בשקף כתוב "מתחדש" אך איני נוהג להיכנע לתכתיבי מכונות הכביסה של המילים). השקף מתחיל בשנת 1996, שבה רוב מוחלט של הקיבוצים היו שיתופיים, לעומת 2008, שבה רוב מוחלט של הקיבוצים הם מעמדיים. אף שהשקף אינו נכנס לפרטים ברמת הקיבוץ הבודד, אני יודע שעד היום אף קיבוץ לא עשה את הדרך ההפוכה – ממעמדי לשיתופי.

אכן, אין מה לדבר. הליכה בדרך השיתופית היא הליכה נגד הזרם. היא הליכה נגד רוח הזמן בחברה הישראלית, שהינה רוח של קפיטליזם ורכושניות קיצונית, הולכת ומקצינה. רוח המנוגדת לערכים של סולידריות חברתית, אחריות לכלל, צדק חברתי, שוויון ערך האדם, שותפות. הרוח הזו היא אחד הגורמים (לא היחיד) לסחף האידיאולוגי בתנועה הקיבוצית שמרבית קיבוציה אימצו את רוח הזמן. רוח הזמן בתוככי התנועה הקיבוצית, המושפעת מהרוח בחברה הישראלית, ללא ספק משפיעה גם עלינו והיא אחד הגורמים (לא היחיד) לאובדן הלכידות האידיאולוגית באורטל סביב רעיון הקיבוץ, ואימוץ תפיסות עולם בלתי שיתופיות ע"י חלק מן החברים.

****

הליכה נגד הזרם קשה הרבה יותר מהליכה עם הזרם. ככל שהזרם חזק יותר, כך ההליכה נגדו קשה יותר. ההליכה נגד הזרם דורשת מאמץ, אומץ, בדידות, כושר עמידה והקשה ביותר – נכונות להיראות נלעג, לא עדכני, אאוט.

אולם הדברים היפים ביותר בהיסטוריה האנושית, נעשו בידי מי שהלכו נגד הזרם. הציונות, שהלכה נגד הזרם של האנרציה והגרביטציה היהודית בת מאות השנים, היא אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר. בראשית דרכה, הייתה הציונות מיעוט קטן מאוד. אך הליכתה נגד הזרם, יצרה זרם נגדי, שבסופו של דבר היה הזרם המנצח, ששינה את פני ההיסטוריה היהודית והוא שהציל את העם היהודי מאבדון.

יש היום בחברה הישראלית זרם נגדי, שאינו נסחף בזרם הכללי. אני רואה את תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, את הקומונות העירוניות, את המכינות הקדם צבאיות ותכניות ההמשך שלהן. אני רואה את העליה המשמעותית בשנים האחרונות בהתנדבות לשנת שירות לפני הצבא, מצד בנות ובני מגזרים שונים. אני פוגש את חברי התכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית – תכנית שאני עומד בראשה, ואין קץ להתפעלותי מהחבורה האידיאליסטית והאיכותית הזאת. אני פוגש את חברי "השומר החדש" – חבר'ה צעירים אידיאליסטים הפועלים לשמירה על קרקעות הלאום והחקלאות היהודית בגליל ובנגב לנוכח אוזלת היד של המדינה. אני פוגש את חברי תנועת "במעגלי צדק" – תנועה של צעירים דתיים הפועלים למען צדק חברתי במדינת ישראל, ברוח ערכי הצדק ביהדות. אני רואה את הפריחה ההולכת וגדלה של קהילות תרבות יהודית – בתי מדרש פלורליסטיים, בתי תפילה פלורליסטיים ועוד, שבין השאר מעמידים ערכים של תיקון עולם, צדק חברתי, קהילתיות וסולידריות חברתית כאחד הנדבכים המרכזיים עליהם הם משתיתים את קהילותיהם. ואפשר להוסיף עוד דוגמאות רבות.

לפני 20 שנה לא היו תופעות כאלו. לפני עשור הן היו בחיתוליהן. היום מדובר בזרם נגד, הולך וגובר. לא כולו קשור לקיבוץ השיתופי. בעצם, רק מיעוטו הקטן קשור לקיבוץ השיתופי. אך הזרם הזה יוצר רוח זמן חלופית לרוח הזמן המרכזית. גם הזרם הזה מושפע מרוח הזמן, אך לא באופן של היסחפות לתוכה, אלא באופן של מרידה בה ובניית אלטרנטיבה.

החלום שלי, הוא שאורטל לא תסחף בזרם המרכזי, אלא תהיה חלק מזרם הנגד.

****

כשאני מנתח את מה שקרה באורטל בשנים האחרונות, אני מזהה, לצד תמורות סוציולוגיות משמעותיות שלא אכנס אליהן במאמר זה – הנמכת החלום והחזון. פחות ופחות רוח של חלוציות, אידיאליזם, רצון לסלול דרך ויותר ויותר רוח של התכנסות בעצמי ובמשפחתי, בביתי ובגינתי, נטיה חומרנית, עיסוק בנוחות, ברמת המחיה. איני מתכוון בדברים אלה רק למי שמצדדים בהפרטה, אלא גם לרבים מאלה הרוצים בהמשך הקיבוץ השיתופי. המחלוקת בין הצדדים היא פחות רעיונית, פחות עוסקת בשאלות של הדרך להגשמת חזון של צדק חברתי, ויותר בשאלות של "מה יוצא לי מזה", מה אני ארוויח או אפסיד מהליכה בדרך זו או בדרך אחרת.

איני רוצה להציג מצג שווא, לפיו בעבר כל חברי אורטל חיו במתח אידיאליסטי ואקטיביזם משימתי וחלוצי, חשבו רק על טובת הכלל והקדישו את כל מאודם לבניין החברה הקיבוצית האורטלית. אך הרוח הזאת הייתה חזקה לאין שיעור מכפי שהיא היום. יש הטוענים שזו התפתחות טבעית, הנובעת בחלקה מהגיל, והרי אי אפשר לשמור על רמה גבוהה של מתח משימתי ואידיאולוגי לאורך זמן. אבל לנוכח התוצאות, שאף חברה ואף חבר אינם מאושרים מהן, כדאי שנבחן את עצמנו בעניין זה. כנראה שללא דלק אידיאולוגי ומשימתי, אין קיום לחברה כמו אורטל. ואם בכך לקינו, מן הראוי שבכך נירפא.

כאשר הדלק הזה הבעיר אותנו, שפענו יצירתיות ומקוריות. גם כקיבוץ שיתופי לא הלכנו בשום תלם, גם לא בתלמים השיתופיים, והמצאנו שוב ושוב את השיתוף מחדש. ללא הדלק הזה, ללא חיפוש מתמיד של הדרך הטובה ביותר להגשים את החלום הקיבוצי, אנו נעים בעיקר בין היצמדות שמרנית למצב הקיים כפי שאנו מכירים, לבין רצון "להיות כמו כולם" ובתווך ניסיונות למצוא פשרה בין שתי החלופות הללו כדי לשמר את עצם הקיום.

אורטל מאופיינת היום בתקיעות, בהתחפרות בחול טובעני, בקושי לקבל החלטות אסטרטגיות על אורחות חייה, בקושי לקבל קליטה חדשה. אם ניקח, לדוגמה, את התהליך האסטרטגי – כל החלטה שתבוא להצבעה, עלולה להביא לפיצוץ חברתי; הן החלטה לקבל שינוי זה או אחר והן החלטה לדחות שינוי זה או אחר. החשדנות, חוסר האמון, הניכור, החליפו את הרוח הגדולה שפיעמה בנו.

אם לא נשכיל לחדש את הרוח הזו, המנוגדת לרוח הזמן אך היא חלק מזרם הנגד, אנו עלולים להמשיך לדשדש ולשקוע, בלי קשר למהות ההחלטות שנקבל.

כאופטימיסט חשוך מרפא, אני מאמין שניתן לחדש את הרוח הזו. הסיבה לכתיבת מאמר זה, היא אמונתי שהדבר אפשרי, והרצון שלי שעוד ועוד חברים יתייצבו ויאמרו שהם מאמינים שהדבר אפשרי.

אני מאמין שאנו יכולים לצאת מהביצה של הדיון שבו הרוב יכריעו בעיקר בשאלה של "מה יצא לי מזה" לשיח של מהי חברת מופת בעשור השני של המאה העשרים ואחת, ואיך אנו יכולים להיות המודל של חברה כזאת. שיח של חיפוש אחר הבשורה הגדולה שעשויה להוות אבן שואבת לטובים שבבנותינו ובבנינו ולאנשים הרוצים להגשים ערכים של צדק, סולידריות ושוויון. שיח פתוח, לאו דווקא של דבקות טכנית בשיטה הקיבוצית כפי שאנו מכירים אותה, אלא של נכונות לבנות את עצמנו מחדש בדרך הנכונה להגשים בימינו את הערכים שלמענם קיימת השיטה הזו.

חלק מן הרוח שיש להפיח מחדש באורטל, היא רוח המשימתיות – מחוייבות לא רק לעצמנו אלא לחברה הישראלית. בעשור הראשון של אורטל, הייתה לנו משימה ציונית גדולה – הפיכת הר הטרשים הזה ליישוב פורח, הקמת חברה ומשק, יישוב הגולן. בעשור השני של אורטל, היו לנו שתי משימות גדולות – האחת, המצאת השיתוף מחדש ויצירת דרך שיתופית עדכנית, חכמה, פתוחה, המאפשרת הלכה למעשה עילוי האדם, העצמת החבר והתפתחותו. את המשימה השניה לא בחרנו, היא נכפתה עלינו – המאבק על הגולן. בעשור השלישי לא הייתה לנו משימה גדולה, ושקענו ביום קטנות. וכך, התחלנו את העשור הרביעי בתוך משבר חברתי ואידיאולוגי חריף. עלינו למצוא את המשימות הגדולות של העשור הזה. התחלנו אותו בשתי משימות חשובות – קליטת גרעין "צבר" וקיבוץ ירוק. זו התחלה טובה, המעידה על כך שיש בנו עדיין רוח משימתית. אך זה מעט מידי; אין בכך די כדי לחולל את הרוח החדשה.

****

מי שחולל את המהפכות הגדולות היו צעירים. מי שחוללו את המהפכה הקיבוצית, היו צעירים. את אורטל הקימו צעירים. מי שמוליכים היום את זרם הנגד בחברה הישראלית הם צעירים.

לצערי, חלק מהצעירים באורטל, דווקא מן הצעירים, מתאפיינים דווקא באותה התחפרות בעצמם, בצרכיהם, ב"מגיע לי" ב"דופקים אותי". מצד שני, אני מזהה בין הצעירים את אלה שעשויים להוביל את הרוח החדשה, הנחוצה כל כך לאורטל. מן הראוי שנשכיל לפנות מקום מנהיגותי לאותם צעירים, לטפח אותם ולצרף אותם להובלת המהלך החיוני כל כך, של התחדשות הרוח האורטלית.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל