הבלוג של אורי הייטנר

כן, אני יודע. בלתי הוגן, יאמרו לי, להשוות בין שכר הבכירים לבין פרשיית שחיתות ושוחד כמו פרשת הולילנד. הרי אין כל חוק האוסר על אדם להשתכר מיליון או שני מיליון ₪ בחודש. אם זה השכר שהוא מקבל, כנראה שזה מה שהוא שווה, זה מה שמגיע לו. הוא לא גנב מאף אחד. הוא לא עבר על אף עבירה.

נכון, יש הבדל בין עבירה על חוק קיים, לבין עבירה על חוק שטרם חוקק. אבל יש גם יש קשר בין שתי התופעות. בשני המקרים מדובר בשחיתות. שחיתות אינה רק עבירה על חוק. שחיתות אינה נבחנת רק בפן הפלילי, אלא בראש ובראשונה בפן המוסרי. מבחינה מוסרית, יש הרבה מן המשותף בין השחיתות הפלילית לבין טירוף השכר.

בשני המקרים, מדובר בתאוות בצע שלוחת רסן, המעבירה אנשים על דעתם. תאוות בצע הגורמת לאנשים לצפצף על כל אינטרס ציבורי, על כל שיקול ערכי ומוסרי. אנשים רוצה כסף, רוצים הון, והרבה, ללא שובע, ללא גבול, ללא מעצורים.

בשני המקרים מדובר בשיכרון כוח, של אנשים שאיבדו את הברקסים; שום דבר אינו יכול לעצור אותם.

השילוב המסוכן של שיכרון כוח ותאוות בצע, מביא אדם לשחד כדי שינתן לו להקים מפלצת הפוגעת באינטרס הציבורי, מפלצת ארכיטקטונית ואסתטית הפוצעת את הנוף. מה אכפת לו? העיקר שהוא יספק את תאוות הבצע שלו. אותו שילוב, מביא אדם לקחת מן הציבור מיליוני שקלים בחודש – מה אכפת לו שרבים מעובדיו מגרדים את שכר המינימום ואינם יכולים לפרנס את משפחותיהם בכבוד? מה אכפת לו שבשכר האסטרונומי שהוא מקבל, שלאף אדם נורמאלי אין בו צורך, הוא יכול לפרנס מאות או אלפי משפחות קשות יום? מה אכפת לו שמצב החברה שהוא מנהל יכול היה להיות טוב לאין ערוך, אילו היה מקבל שכר נורמאלי (גבוה, כראוי למנהל בכיר, אך סביר)? מה אכפת לו, שהמשקיעים יכלו להרוויח יותר אילו היה מקבל שכר סביר? העיקר שהוא יספק את תאוות הבצע שלו.

"לשם צריך אדם משכורת של 700,000 שקל לחודש?" נשאל בראיון יחצן הצמרת רני רהב, המייחצן רבים מאותם בכירים. "מה זה עניינך?" הוא השיב.

איזה רהב! איזה שחץ, איזו התנשאות, איזו גסות רוח. מה זה עניין הציבור, לאן הולכים רווחי חברות ציבוריות, השייכות לציבור?

גם כאשר מדובר בעסק פרטי, האינטרס שלו אמור להיות צמיחה מקסימלית לטובת הבעלים, המנהלים, העובדים, הספקים, הלקוחות והסביבה. לא כל שכן, כאשר הבעלים הם הציבור. תשובת הרהב של רני רהב היא הביטוי הבוטה של השילוב החזירי בין שכרון הכוח לרדיפת הבצע. כאשר הוא שאל – "מה זה עניינך"? המסר הסמוי שלו היה "מה אכפת לי".

הצעת החוק של שלי יחימוביץ' וחיים כץ להגבלת שכר הבכירים במגזר הציבורי, גונתה בפי שר האוצר וראש הממשלה והוצגה כפוגעת במשק ובכלכלה, שעלולה להגדיל את האבטלה. אגב, אותה טענה הושמעה כלפי חוק שכר המינימום, והמציאות הפריכה אותה לחלוטין. האמת היא שהצעת החוק מתונה מאוד מאוד. שני הח"כים מציעים להגביל את שכר הבכיר בחברה, כך שלא יהיה גבוה יותר מפי 50 מן השכר הנמוך בחברה. חברה המשלמת לעובדיה 4,000 ₪ - המנהל שלה לא ירוויח יותר מ... שכר "סמלי" של 200,000 ₪ לחודש. הוא רוצה להשתכר יותר – שיעלה את מדרגת השכר הנמוכה בחברה. והנה, הממשלה פועלת לסיכול הצעה כל כך מתונה, שנועדה לתקן מקצת חוסר הצדק, להגן במקצת על האינטרס הציבורי. את האינטרס של מי, לכל הרוחות, מייצגת הממשלה?

בפרשת השבוע שקראנו בשבת, פרשת "קדושים", יש התייחסות לסוגיית השכר. וכך נאמר בה: "לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר".  הלנת שכר קיימת, למרבה הצער, במשק הישראלי. ולא רק הלנת שכר, אלא גם שכר בלתי הוגן, פערי שכר שאינם מתקבלים על הדעת ללא כל הצדקה עניינית, עובדי קבלן שאינם מוגנים וכו' – כל אלה הינם עושק וגזל לשמם. העושק והגזל הללו מנוגדים לדרך החיים היהודית. קיומם במדינה יהודית הוא חרפה.

* "ישראל היום"