הבלוג של אורי הייטנר

העילה בעטיה ביקש ראש הממשלה למנוע את קיומה של הפגנת הימין הקיצוני בשכונת סילואן מגוחכת – האם הרצון להימנע מהבכתו של פקיד אמריקאי, עם כל הכבוד, עומדת מעל מימוש חופש ההפגנה?

אולם ללא קשר לביקורו של מיטשל, אכן, ראוי היה למנוע את ההפגנה הזאת. הסיבה לכך נובעת מזהותם של המפגינים ומניעיהם. תנועת "ארץ ישראל שלנו" הם כינו עצמם הפעם, בכל פעם הם בכסות אחרת, אך מדובר בכנופיית כהנא. לוז האידיאולוגיה הכהניסטית היא שנאת הגוי ובפרט – שנאת הערבי. סדר היום שהקבוצה הזאת מנסה להחדיר לחברה הישראלית, הוא שנאת הערבים. סגידתם למחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, אך ורק בשל העובדה שטבח בערבים, מעידה על חלומם הגדול – השמדת עם.

יש בעיה חמורה של בניה בלתי חוקית במגזר הערבי בירושלים. הם נתלו בכך כנושא להפגנה, אך אין לטעות – בעבורם אין כל הבדל בין בניה חוקית לבלתי חוקית, כשמדובר בערבים. כשמדובר בערבים, מטרתם אחת – "ראוס", החוצה.

האם יש הצדקה כלשהי למתן אפשרות לקבוצה כזאת להפגין בתוך אזור שרובו ערבי? הרי כל מטרתה של ההפגנה הזו היא פרובוקציה, שנועדה ללבות שנאה ומדנים בין יהודים לערבים, דווקא בתקופה נפיצה כל כך. הרי אפילו התושבים היהודיים של עיר דוד ביקשו למנוע את ההפגנה, שעלולה להפר את מעט הדו-קיום בינם לבין תושבי סילואן. 

העילה לבקשתו של נתניהו מוזרה, אך הבקשה עצמה – מוצדקת. אולם היועץ המשפטי לממשלה דחה את הבקשה על הסף.

היועץ וינשטיין לא נימק את החלטתו בנימוק מוסרי, דמוקרטי, ענייני כלשהו. נימוקו היה פרגמטי לגמרי – מניעת ההפגנה לא תעמוד במבחן בג"ץ. אין ספק שהוא צודק, הרי סוגיות מסוג זה הונחו פעמים רבות בפני בג"ץ, מכל כיווני הקשת הפוליטית, כולל מצד מארגני אותה הפגנה (בפרובוקציה הקודמת שלהם באום אל פאחם, למשל), ובג"ץ פסק תמיד בעד חופש ההפגנה. יותר מסביר להניח, שכך היה פוסק גם במקרה זה, אילו היה מובא להכרעתו.

קוראי הטור מכירים את הסתייגותי מהאקטיביזם המשפטי ומההתערבות המוגזמת של בית המשפט העליון בסוגיות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות. דווקא בנושא זה, בית המשפט הוא אכן הכתובת. בדיוק לשם כך קיים בית המשפט – כדי לתת סעד לאזרח החש שזכויותיו נפגעו. ומי שנשללה ממנו זכות ההפגנה, מי שנשלל ממנו חופש הביטוי - בית המשפט העליון הוא הכתובת הטבעית שלו.

בנושא זה ביקורתי על בית המשפט אינה על עצם התערבותו, אלא על גישתו. אחד הביטויים החביבים על שופטי בג"ץ, בבקרם את הרשות המבצעת, היא מידתיות. בכל הקשור לסוגיות של חופש הביטוי, בית המשפט העליון נעדר מידתיות.

חופש הביטוי הוא ערך חשוב ומרכזי ביותר, אחד הערכים המרכזיים בדמוקרטיה. אולם אין הוא ערך עליון, העומד מעל לכל ערך אחר, מעל לכל שיקול אחר, מעל לכל אינטרס אחר. גם סוגיות של חופש הביטוי ראויות להישקל במבט כולל על האינטרס הציבורי. יש מקרים, שבהם הנזק של מימוש זכות ההפגנה, גדול יותר מהנזק של פגיעה בה.

חופש הביטוי אינו החופש להסית, אינו החופש להמריד, אינו החופש ללבות שנאה. גם על חופש הביטוי יש להציב סייגים. לא כל פרובוקציה ראויה להגנת בג"ץ, בשם חופש הביטוי. גם בג"ץ יכול לבחון האם מימוש חופש הביטוי מסכן את שלום הציבור, ולבכר את שלום הציבור. אל לנו להתייחס אל חופש הביטוי כאל מולך שיש להקריב על מזבחו כל שיקול אחר.

האם בשם חופש ההפגנה נסכים להפגנה של ניאו נאצים בישראל? האם בשם חופש הביטוי נאפשר הכחשת שואה בישראל? ודאי שלא. הרי ההיסטוריה הוכיחה, שלעתים האויב הגדול של הדמוקרטיה הוא ההיפר דמוקרטיה; מתן האפשרות לאויבי הדמוקרטיה להשתמש בכליה על מנת להרוס אותה מבפנים.

כך נוהגים הכהניסטים, אויבי הדמוקרטיה, בחסותה. הגיעה השעה שהדמוקרטיה הישראלית תאמר להם: עד כאן!

* BSH