הבלוג של אורי הייטנר

כל יום שחולף מזמן לנו עוד ועוד מידע אודות אופן ההתנהלות של אולמרט בתפקידיו השונים. ההבנה שרק לפני קצת יותר משנה האיש הזה היה ראש ממשלת ישראל חייבת לעורר חשבון נפש בחברה הישראלית. אילו היה מדובר במעידה חד פעמית, בקשר מושחת עם אדם אחד, ניתן היה לראות בכך שהאיש נאלץ לעזוב את תפקידו – סוף פסוק לפרשה. אבל כאשר ברור שמדובר בשיטה שפעלה שנים רבות, ועמה התקדם אולמרט מתפקיד לתפקיד עד שהגיע לתפקיד הרם ביותר; כאשר ברור שמספר המעורבים במכלול הפרשיות כל כך גדול – הרי ברור שהאיש לא הגיע למעמדו הרם כיוון שאיש לא ידע במי המדובר, אלא חרף העובדה שרבים ידעו והעדיפו לשתוק.

עובדה זו מעוררת סימני שאלה רבים, אודות הבקרה הציבורית, השיניים של התקשורת וכל החיישנים שתפקידם היה למנוע מן הדבר הזה לקרות.

הסכנה בכך שאדם מושחת עומד בראש המדינה אינה רק מוסרית, אלא גם תפקודית. לא רק בשל המחשבה המפחידה לאן עלול היה להוביל את מדינת ישראל שיקול הדעת ההולילנדי, אלא גם, למשל, היות אדם כזה חשוף לסחיטה מצד גורמים מפוקפקים שהיו שותפים בחגיגותיו הקודמות, או סתם מצד מי שיודע דברים שאינם נעימים לו. האם ניתן לסמוך על שיקול דעתו של מי שחשוף לסחטנות מסוג זה?

אפרופו סחטנות - אני נזכר במאמר ב"הארץ" לפני קצת יותר משלוש שנים, ב-5.3.07, פרי עטו של עקיבא אלדר: "חנינה כללית תמורת שלום כולל".

במאמרו, תקף אלדר את אולמרט בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, שהייתה באותה שעה ניצית מידי לטעמו, ואותה הוא ביקר בחריפות. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה".

וכאן הציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא הזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים", הוא הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה".

חנינה מידי מי? לכאורה, מידי משפט ההיסטוריה, "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול", אך הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר הזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, יש בידיהם מספיק חומר לחסל אותו פוליטית. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש.

היום, כעבור שלוש שנים, כשאנו יודעים איזו דרך מדינית הוביל אולמרט; כשאנו יודעים שהוא ראש הממשלה היחיד שהציע לפלשתינאים נסיגה מוחלטת מכל השטחים (עם חילופי שטחים) והכיר עקרונית ב"זכות" השיבה (הצעה שנדחתה בידי הפלשתינאים כי זה לא הספיק להם ואולי כי האמינו שניתן להוציא ממנו עוד) וכשאנו זוכרים איך התקשורת נהגה בו בכפפות של משי (נתאר לעצמנו שאחוז אחד מן החשדות נגד אולמרט היו נגד נתניהו – איזו חגיגה תקשורתית ואיזה עליהום תקשורתי היה כאן), השאלות מטרידות, מטרידות מאוד.

אי אפשר שלא לתהות אודות הקשר בין העמדות המדיניות שאולמרט אימץ וניסה ליישם, הן כלפי הפלשתינאים והן כלפי הסורים, בניגוד מוחלט לעמדותיו כל השנים, לבין התנהלותו המושחתת. האם ראש ממשלה בישראל ניהל את המדינה וקיבל החלטות תחת סחיטה?

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"