הבלוג של אורי הייטנר

השלג דאשתקד מעניין אותי הרבה יותר ממועד הבחירות לוועידת הליכוד. אני גם סבור שסוגיה זו פחות חשובה מקליפת השום. ובכל זאת, משההכרעה בנדון הייתה למאבק של הליכוד בפייגליניזם המנסה להשתלט עליו, עכבתי בעניין רב ובאכפתיות אחרי המאבק.

איני ליכודניק ולא הצבעתי לליכוד, אולם כאזרח מדינת ישראל שהדמוקרטיה יקרה לו, אני רואה בדאגה רבה את התופעה הפייגליניסטית, המסכנת לא רק את המפלגה הגדולה בישראל, אלא את הדמוקרטיה הישראלית, ומצפה ממנהיגות אחראית לפעול למיגורה.

נתניהו לא נהנה מרוח גבית של התקשורת במאבקו בפייגלין. נמתחה עליו ביקורת, על שהוא מעצים קוריוז פוליטי, בכך שהוא מפנה אליו את כל הכלים ומעמיד אותו באופן מלאכותי במעמד של יריב שווה ערך אליו. נאמר עליו, שכל העלאת עניין פייגלין הייתה טריק מלאכותי כדי להגדיל את אחוז ההצבעה, שהינו תנאי הכרחי להשגת 2/3 הנדרשים לשינוי החוקה.

האם נכון להתייחס לתופעת פייגלין כאל קוריוז ולהתעלם ממנה, כדי שתתפוגג, או להתייחס אליה ברצינות ולהיאבק בה ובכך להסתכן בהעצמתה? זו בהחלט דילמה. אולם ההיסטוריה הפוליטית של העולם מעידה על שלעתים הליצן נהיה למלך, ומסתבר שהוא לא בדיוק ליצן. אני סבור שעל הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שמסכנים אותה ולא להקל ראש במי שנראה מגוחך.

מעניין מה היו כותבים על נתניהו כל אלה שסנטו בו על כך "שהתפנה מכל ענייני המדינה במאבק מיותר נגד קוריוז", אילו היו חסרים לו כמה קולות ופייגלין היה חוגג את נצחונו ומחזק את מעמדו. יש להניח שהביקורת על ראש הממשלה שהפקיר את הזירה, מצד אותם פרשנים, עיתונאים ומומחים שלעגו לו השבוע, הייתה גדולה שבעתיים. אני סבור שנתניהו נהג כמתחייב מראש ממשלה ומראש מפלגה גדולה, הניצבת בפני איום שנראה היום קטן, אך עלול להתעצם למימדים שיקשו להתמודד עמו.

מדוע האיום הפייגליני גדול כל כך? בראש ובראשונה בשל עמדותיו. פייגלין הוא כהניסט. עמדותיו כהניסטיות. פירוש הדבר – גזענות כלפי הערבים ותפיסה אנטי דמוקרטית. פייגלין מייצג את החוגים הפנאטיים של הימין הקיצוני – החוגים המהללים את המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, החוגים של נוער הגבעות מהם יוצאים פורעים למסעות פוגרומים בערבים ולמלחמות בצה"ל. פייגלין תומך בסרבנות בצה"ל – אקט אנטי דמוקרטי שעלול להרוס את צה"ל ואת המדינה (הן כאשר הוא בא משמאל והן כאשר הוא בא מימין). מנכ"ל "מנהיגות יהודית" מיכאל פואה קרא לסרב לשרת ב"צבא הגירוש" במלחמת לבנון השניה. החוגים הקיצוניים שפייגלין מייצג, הם אלה המפיצים את כזב הקונספירציה אודות רצח רבין (המצאה שמטרתה לסייע ליגאל עמיר). אני קורא את מאמריו של משה פייגלין ואת מאמריו של אחד האידיאולוגיים המרכזיים בקבוצתו - מוטי קרפל (שהוא, אגב, אינטלקטואל מזהיר ופובליציסט מבריק, אך עמדותיו קיצוניות ומסוכנות מאוד) – הם מייצגים תפיסה פוסט ציונית, על פיה הציונות מיצתה את עצמה ויש להחליפה בתפיסה "גאולתית". העמדות הללו מסוכנות ביותר ומוליכות למעשים מסוכנים וראוי להיאבק בהן.

לא רק עמדות פייגלין מסוכנות. לא פחות מאיימת שיטת הפעולה הצינית של פייגלין – הניסיון לבצע השתלטות עויינת על הליכוד. הליכוד הוא מפלגת מרכז ימין לאומית ליברלית. המסורת שלה, אותה עיצבו ז'בוטינסקי ובגין, היא מסורת ליברלית ודמוקרטית. אין שום קצה של זיקה בין דרכו של הליכוד לדרכו של פייגלין. באותה מידה פייגלין יכול היה לנסות להשתלט על "קדימה" או על מפלגת העבודה. השיטה שלו – להיכנס כסוס טרויאני לליכוד, להחדיר אלפי תומכים, שכלל אינם חולמים להצביע לליכוד בבחירות, אך בפוליטיקה הפנימית הם חיילים ממושמעים הסרים למרותו ותמיד יפגינו 100% נוכחות והצבעה, ובאמצעותם להשתלט על הליכוד, מפלגת השלטון, ועל המדינה.

נכון, הרעיון הזה נראה הזוי. הרי אם פייגלין היה משתלט על הליכוד, כל ראשי הליכוד היו פורשים ומצביעי הליכוד היו מצביעים לליכוד החדש שהם היו מקימים. אבל בשיטה שלו הוא עלול להכניס קבוצת ח"כים לא קטנה, לצבור כוח, להשפיע, לקבל לגיטימציה ולנצל משברים ומצוקות לאומיות כדי להיבנות מהם כמנהיג. לכן, מוטב להרוג את הרכבת הזאת כאשר היא עוד קומקום. 

טוב עושה נתניהו כאשר הוא נלחם בתופעה. גם אם הוא בחר באופן מלאכותי ומסיבות לא ענייניות את המגרש שבו הוא נלחם בתופעה, הוא ראוי על כך לשבחים, כיוון שבפוליטיקה יש צורך גם בכישורים טקטיים. יש לקוות שנתניהו וראשי הליכוד לא ירדמו בשמירה וימשיכו לעצור את פייגלין ואת הפייגליניזם.

* "על הצפון"