הבלוג של אורי הייטנר

לפני שבועות אחדים נפצעתי בעת הדרכת טיול – מעדתי בירידה התלולה מהתבור, ושברתי באופן קשה את הקרסול. פציעה זו חייבה ניתוח דחוף והשתלת פלטינות לרגל. לאחר שלושה שבועות בהם הייתי מרותק למיטה עם רגל מגובסת למעלה, סוף סוף השתדרגה איכות חיי ללא היכר, כאשר הגבס הוחלף לגבס הליכה. סוף סוף אני יכול ללכת. אמנם הליכה איטית, עם קביים, אך העיקר – אני הולך. סוף סוף אני יכול לנהוג, כיוון שלמזלי פצעתי את רגל שמאל, כך שאני יכול לנהוג ברכב אוטומטי. אני חוזר לעצמאות. אני מתחיל לעבוד (במקרה, הפציעה הייתה יום אחד לפני שנכנסתי למקום עבודה חדש).

מזה קרוב לחודש אני בעל צרכים מיוחדים. נושא הצרכים המיוחדים אינו זר לי. לאחרונה סיימתי תשע שנים בתפקיד מנהל המתנ"ס האזורי של הגולן. במסגרת תפקיד זה הקמתי במתנ"ס את המחלקה לבעלי צרכים מיוחדים, שהייתה אחד הבייבי'ס שלי בתפקיד. אולם המחלקה עסקה בצרכים החברתיים, התרבותיים והחינוכיים של בעלי הצרכים המיוחדים ולא כל כך בצרכיהם הפיסיים. לפתע, במצב החדש, התחלתי להבין אחרת את המשמעות של צרכים מיוחדים. את המשמעות של להיות תלוי באחרים בפעולות פשוטות שבמצב נורמלי הן כה טריוויאליות עד כדי כך שהן נעשות באופן אוטומטי. פתאום, נופל לי פתק על הרצפה ואיני יכול להרים אותו. לא נעים. וזו דוגמה אחת מתוך רבות – יום יום ושעה שעה.

וגם היום, כאשר אני כבר מתנייד וחזרתי כמעט לעצמאות מלאה – פתאום אני מוצא את עצמי חושב אחרת לגמרי על הפעולות הפשוטות ביותר. למשל, אם עליי ללכת לשירותים, אני חושב אילו פעולות נוספות בכוונתי לעשות בשעה הקרובה, עדיף לשלב אותן כאשר אני כבר קם והולך. פתאום אני מתכנן לעצמי מסלול הליכה בתוך הבית אם בכוונתי לבצע שלוש פעולות.

כאופטימיסט חשוך מרפא, אני רואה בכל משבר אתגר וכך גם בהתמודדות עם הפציעה. בכל רע אני רואה את החיוב – מה אני יכול להפיק ממה שקרה. את היכולת להבין את הנכים ובעלי הצרכים המיוחדים, מה עובר עליהם, מה ההתמודדות הנדרשת מהם, כיצד הם חושבים, אני רואה כתפוקה חיובית מהמצב. אם התובנה הזאת תאפשר לי, לאחר ההחלמה, להבין יותר והיכן שאפשר לעזור יותר, אם באופן אישי לאדם אחר, נכה או פצוע, ואם באופן ציבורי בתפקידים שאני ממלא, על מנת להקל על מצבם ועל סבלם של אחרים, המחיר האישי ששילמתי היה כדאי. הרי אין להשוות את מצבי למצבו של נכה – ולו בשל הזמניות שבמצבי. הרגל שלי תשתקם, ואני משוכנע שלא רחוק היום בו אוכל לשוב ולטייל כמעט כאילו דבר לא קרה. אבל מעצם ההתנסות למדתי הרבה, ואני מקווה שבזכות הטעימה הזאת אוכל לסייע לחברה.

נקודה אחת אותה למדתי בימים האחרונים, מאז ששבתי לנהוג, היא סוגיית הנכות הזמנית. אדם שנפצע והוא מוגבל לתקופה קצרה – שבועות או חודשים, אינו יכול ליהנות ממספר פריבילגיות שנועדו להקל על ציבור הנכים. לפחות באחת מהן אני נתקלתי – החניה. בשבועות הקרובים, עד שיורידו את הגבס מרגלי, אני נכה, למעשה. אני מתקשה מאוד בהליכה ונאלץ להיעזר בקביים. אולם כיוון שאין לי תג של נכה, איני רשאי לחנות בחניית נכים. תחילה חשבתי להדביק על השמשה פתק מאולתר בסגנון "פקח, אני פורק סחורה", משהו כמו "נהג בגבס". אבל זה לא רציני...

כשאני נאלץ לחנות רחוק ולגרור את עצמי דרך ארוכה ולאורך זמן רב, זה לא כל כך נעים ולא קל. יש לכך פתרון מעשי, והוא לא מסובך – נכות זמנית. לאפשר למרפאות ולבתי החולים להנפיק תווי חניה זמניים, שתוקפם מוגבל בתאריך המופיע על התו, ובכך להקל על חיי הפצועים. 

****

את המאמר (עד כאן) כתבתי לטור שלי בעיתון "ישראל היום". והתייחסות אורטלית קצרה: יש לשפר את תחום הנגישות באורטל. ביום הזיכרון שעבר הבחנתי בכך שאין נגישות באתר ההנצחה. יזמתי את יציקת הרמפה, ולבסוף אני עצמי הייתי הראשון שנהנה ממנה. בהזדמנות זו – תודה לאיציק ש'.

הבעיה הקשה ביותר היא המזכירות והמשרדים. המזכירות נועדה לשרת את החברים, אך הפעולה הפשוטה של הדילוג על המדרגות כדי להגיע אליה, עלולה להיות מסובכת לחלק מן האנשים. הגיע הזמן לתת לבעיה זו מענה.

* "ישראל היום" (למעט הפסקה האחרונה), מידף - עלון קיבוץ אורטל