הבלוג של אורי הייטנר

דברי פתיחה – פאנל בנושא הזרמים ביהדות, מכללת "אוהלו" ל"ג בעומר תש"ע 2.5.10

משתתפי הפאנל: הרבה הרפורמית קורי (?), הרב המסורתי (קונסרבטיבי) דב חיון, הרב האורתודוכסי יוסף לוי ואני.

להלן עיקרי דבריי בסבב הפותח את הפאנל.

אני היחיד בפאנל שאינו נושא בתואר רב ואינו מייצג זרם או תנועה. לכן, אני יכול לומר שאני מייצג רק את עצמי. מצד שני, אני ממש לא מרגיש "לבד במערכה". להיפך, אני חש שלרוח אותה אני מבטא, יש יותר ויותר שותפים והיא מייצגת מרכיב משמעותי בחברה הישראלית.

כיוון שאיני מייצג זרם, אוכל באמצעות הצגת כמה נקודות בעשייתי להבהיר מה אני מייצג. אני חבר קיבוץ אורטל מזה 26 שנים. מילאתי לאורך השנים תפקידים קהילתיים רבים, ובהם שתי קדנציות כמזכיר הקיבוץ ועוד. שלוש קדנציות שרתתי כמרכז תרבות. אולם "תרבותניק" הוא מושג שמעבר לקדנציות ותפקידים רשמיים. כל חיי אני תרבותניק, ועיקר שליחותי התרבותית היא יצירת התשתית של תוכן יהודי ורוח יהודית בחיי התרבות והחגים באורטל. לאחרונה סיימתי 9 שנים כמנהל מתנ"ס הגולן. מיד עם כניסתי לתפקיד, הקמתי במתנ"ס את היחידה להתחדשות יהודית בקהילה, ועמדתי בראשה בעצמי לאורך כל התקופה. במסגרת זו ייסדתי מפעלי התחדשות יהודית רבים בקהילת הגולן. בדיוק היום אני מתחיל לעבוד במרכז "יובלים" במכללת תל-חי, מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית בגליל והחל בעוד חודשיים אנהל אותו. אני מתחיל את תפקידי באיחור של חודש. כפי שאתם רואים אני מגובס – נפצעתי במסגרת מפעל "נפגשים בשביל ישראל" לזכר חללי אסון המסוקים, המחבר בין חילונים ודתיים ובין הזרמים השונים בחברה הישראלית היהודית. השתתפתי בו, כבכל שנה, כמדריך תוכן מטעם "המדרשה" באורנים – הפועלת להתחדשות החיים היהודיים בחברה הישראלית, אליה אני קשור ומידי פעם מבצע בשמה פעולות כ"פרילנס". אני עובד במכון לאסטרטגיה ציונית בירושלים, שם אני עומד בראש תכנית למנהיגות צעירה. אני עומד לסיים תואר שני ביהדות במכון "שכטר" שיש לו זיקה ליהדות המסורתית. העבודה המרכזית שכתבתי במסגרת זו היא על קהילת "ניגון הלב" – קהילה של התחדשות יהודית בעמק יזרעאל, שהחלה כקהילה של קבלות שבת וכעת היא קהילה לכל דבר – קהילה של תרבות יהודית, תפילה, חברה, עשיה בנושאי צדק חברתי. אני קשור לקהילה הזו גם מעבר לעבודה שכתבתי. ואני מרבה לכתוב, להרצות וללמד בנושאי יהדות וציונות. מן הסקירה הזאת ניתן להבין שההתחדשות היהודית ציונית בוערת בקרבי.

הוזמנתי לפאנל לייצג את זרם היהדות החילונית. מיד הבהרתי שאיני מקבל את ההגדרה הזאת. בחלוקה הסוציולוגית המקובלת, יתכן שיגדירו אותי כחילוני, שהרי זו הגדרה המכילה את מי ש"לא כך וכך דברים" שכנראה גם אני "לא". אבל איני מגדיר עצמי כחילוני. אם יצמידו אקדח לראשי ויחייבו אותי להגדיר עצמי על פי התיוגים הקיימים, יתכן שההגדרה תהיה "מסורתי", כיוון ששמירת המסורת חשובה לי ומהותית לחיי. אולם איני שייך לתנועה המסורתית (קונסרבטיבית) ואיני שייך ל"מסורתיות המזרחית". אז מה אני? אני מסרב להגדיר עצמי על פי התיוגים הללו, כיוון שהחלוקה הזאת אינה מקובלת עליי.

מהי חילוניות? הגדרה על דרך השלילה. "מה אני לא". אני מעדיף להגדיר את עצמי על דרך החיוב: יהודי, ישראלי, ציוני, גולני, קיבוצניק, אורטלניק, סוציאל דמוקרט ועוד. איפה זה ממקם אותי בהגדרות הזרמיות? זה ממש לא מעניין אותי. אני יהודי על זרמי. אני מכבד ואוהב את כל הזרמים, חש קשר לכל הזרמים, אך לא רואה צורך להשתייך לאף אחד מהם. אני רואה עצמי במרחב התפר בין הזרמים ובין "דתיות" ל"חילוניות" וטוב לי במרחב הזה. מה שחשוב לי אינו הגדרה מגזרית אלא מחוייבות להתחדשות יהודית.

מהי התחדשות יהודית? א. חידוש מקומה המרכזי של היהדות בחיינו. בחיינו – כלומר לא בחיי קבוצה בתוכנו, ולא סביב הדרך שבה קבוצה אחת מקיימת את יהדותה, אלא חידושה בקרב כל חלקי החברה הישראלית היהודית בשנת 2010. ב. הפיכת היהדות לרלוונטית יותר, באמצעות המשך היצירה התרבותית והערכית היהודית והרחבתה לצרכים של ימינו וליהודים של ימינו.

המחויבות העמוקה ביותר של חיי היא המחויבות המוחלטת להמשך קיומו של העם היהודי. המחויבות הזאת באה לידי ביטוי בציונות, בארץ ישראל, במדינת ישראל, בזיקה עמוקה ליהודים בכל העולם על אף השלילה העקרונית של הגלות (לא באופן של "שלילת הגולה" במאה שעברה – שלילת היצירה היהודית שנעשתה בגלות, אלא הציפיה מכל יהודי לחיות בא"י), ולא פחות מכך - מחויבות ליהדות כתרבות וכמערכת ערכים ומצוות עשה.

אין לאום ללא תרבות לאומית. אין לאום יהודי ללא תרבות לאומית יהודית. הלאומיות היהודית חייבת להתבסס על התרבות היהודית, מן התנ"ך ועד היצירה היהודית והעברית בימינו, כרצף ללא הפסקה. אין דילוגים נוסח "מהתנ"ך עד הפלמ"ח". תרבות נבנית נדבך על גבי נדבך, ואין לדלג על אף נדבך. היצירה היהודית אינה מסתיימת בשולחן ערוך. והיצירה היהודית המתחדשת אינה רק הרב קוק והרב סולוביצ'יק, אלא גם אחד העם, ביאליק, אלתרמן, לאה גולדברג, רחל וזלדה. כאשר אני מלמד או מרצה, כמעט בכל נושא יהודי, אני עוסק בהתכתבות בין מקורות ישראל הקלאסיים לבין היצירה היהודית העברית החדשה. החיבור הזה הוא האתגר התרבותי והרוחני המרתק אותי.   

אין לאיש בעלות על היהדות. היהדות שייכת לכל יהודי ויהודי, וחובתו וזכותו של כל יהודי – בראש ובראשונה ללמוד ולהכיר אותה, על כל גווניה, וכן לפרש אותה ולדרוש אותה - איש בדרכו ועל פי צרכיו וערכיו, כמיטב המסורת הדרשנית היהודית. האתגר הגדול שלנו הוא ליצור ביהדות ומתוכה וליצור את המשכיותה. ההלכה היא מרכיב חשוב ביהדות. איני יהודי הלכתי. ההלכה אינה מחייבת אותי, איני חי על פיה, אך היא מקור ההשראה שלי, מתוכה אני בוחר - לא "מה שנוח לי", כפי שמנסים להציג זאת גורמים שנוח להם להציג אותי ושכמותי כ"חפיפניקים", אלא מה שרלוונטי וראוי בעיניי, מבחינה ערכית ותרבותית. אני מחויב לחלוטין לערכי הצדק החברתי והציוויים החברתיים שהם הביטוי המעשי ל"ואהבת לרעך כמוך" ולערכים הלאומיים של היהדות. מאמין בפלורליזם יהודי – כולנו צומחים מגזע אחד, אך ענפים רבים משתרגים לכיוונים שונים, בלי להתנתק מן הגזע.

הזרם - לא זרם - שמתעקש לא להיות זרם אלא כלל יהודי, כולל רנסנס אדיר של התחדשות יהודית: בתי מדרש פלורליסטיים, עשיה קהילתית עצומה, בתי תפילה פלורליסטיים, ישיבה חילונית, צמא אדיר ללימוד ולחוויה תרבותית, המכינות הקדם צבאיות, פסטיבלי כפר בלום ו"הקהל", התחדשות קבלות שבת בקיבוצים ובקהילות, רנסנס מוסיקאלי יהודי אדיר, כולל התחדשות של הפיוט היהודי, המזרחי והאשכנזי. רשימות רבי המכר בתחום ספרות העיון והסיפורת מעידות על צמא אדיר ליהדות (פרקי אבות בפירוש ישראל של אביגדור שנאן, למשל).

כל הסימנים האלה גורמים לי לאופטימיות גדולה, שאנו מבטיחים את עתידו של העם היהודי ואת עתידה של היהדות.